הטיול הראשון ליפן – חלק ה'

והיום אנחנו כבר בחלק ה' של הטיול הראשון שלי ליפן. היום בטיול אני אדבר אתכם על ביקור הפתע שלנו לשיבויה שהתארך קצת יותר משחשבנו.

כחלק מהחזרה הרשמית לבלוג פרסמתי לפני יומיים פוסט סיקור על הסרט של הארוהי, פוסט אותו הייתי חייב לבלוג כבר מזמן. בשל פרסום הבלוג, הסקר חוזר להיות רלוונטי ובתקווה בימים הקרובים יהיה כבר סקר חדש. בנוסף לזה אתם מוזמנים להכנס לתוכן עניינים המעודכן שלנו.

והנה רשימת הפוסטים הקודמים על הטיול שפורסמו בבלוג, למי שלא יצא לקרוא:
הקדמה
חלק א'
חלק ב'
חלק ג'
חלק ד'

הטיול הראשון ליפן – חלק ה'

היום השלישי – ה-20.11.11 – המשך

בעודנו יוצאים מהמקדש עברנו שוב דרך הגשר שבין האראג'וקו למקדש, ועכשיו, בשעה הזאת כבר המקום היה מלא בהרבה יותר אנשים באופנת האראג'וקו, והנה צילמתי תמונה של כולם כשהם עמדו וחיכו שיצלמו אותם תמונות קבוצתיות.

אז לזה כולם התייחסו!

משם הלכנו לתחנת הרכבת שנמצאת ליד המקדש ונקראת "התחנה שליד מקדש מייג'י", עלינו עליה במטרה להגיע לאיקהבוקורו כדי לבלות שם ולראות את הסרט השני של קאיג'י שנמצא באקרנים (עליו לא כתבתי סיקור כי זה יהיה קצת לזרות מלח על הפצעים לכתוב סיקור על סרט שאי אפשר לראות כרגע ברשת). כשהגענו לתחנה גילינו שאין חיבור ישיר מהתחנה לאיקהבוקורו כמו שחשבתי, והתחלנו להסתבך ברכבות וככה הגענו לתחנת שיבויה שנמצאת ממש סנטימטר מאזור האראג'וקו ומקדש מייג'י.

כן, גם אני תוהה איך זה תחנת רכבת

בזמן שהתעקשתי שעלינו להמשיך לאיקהבוקורו, השותף העלה את הרעיון שנבלה במשך לפחות שעה אחת ככה בשיבויה, ואחר כך נמשיך לנו בדרכנו לאיקהבוקורו. כיוון שהרעיון היה הגיוני הסכמתי וככה מצאתי את עצמי בתחנת הרכבת העצומה של שיבויה, עם למעלה מ-16 יציאות שונות שמרוחקות אחת מהשניה בהליכה רבה ולא קצת עבודות תשתית במקום. כשהגעתי לשיבויה לא זכרתי ממש מה יש בשיבויה, אבל זכרתי שהסיפור של הכלב הנאמן (האצ'יקו, אבל בשלב הזה לא זכרתי את שמו) התרחש או בשיבויה או בשינג'וקו, ומחוץ לתחנת הרכבת של המקום אמור לעמוד הפסל של אותו כלב שחיכה כל יום ביומו לאדונו שיחזור מהאוניברסיטה, גם כשזה כבר לא היה בחיים יותר.

הסתכלנו על לוח היציאות הגדול שבו כתוב גם באנגלית וגם ביפנית לאן כל אחת ואחת היציאות מובילות, וככה מצאנו שבאמת יש את כיכר האצ'יקו ביציאה השמינית מתחנת שיבויה. התחלנו מסע שלם כדי להגיע לשם ויצאנו דרך היציאה. המראה הראשון שנגלה לעיננו היה הקיר הזה… וככה הבנו שאנחנו במקום הנכון, אך ידעתי שזה לא הכל ויש בכיכר האצ'יקו גם את הפסל.

הכלב, חברו הטוב ביותר של האדם!

בעודנו חולפים על פני קרון רכבת ירוק שמשמש כחדר הדגמות למשהו לא ברור, שמחוץ אליו אנשים מתאספים ומתכתבים עם אנשים באינטרנט, ראינו לפנינו את המעבר חציה הגדול שהולך באלכסון, מרוב התפעלות הייתי חייב לצלם אותו. הסברתי לשותף שלפני שאני יוצא מהכיכר אני רוצה לצלם את הפסל של האצ'יקו אותו אני צריך למצוא, אבל הוא התעקש שזה בזבוז זמן ולכן בסוף התפצלנו לדרכינו, הוא הלך לטייל בשיבויה וקבענו להפגש תוך שעה.

שיבויה שליד הרכבת במלוא תפאורתה.

לאחר דקה של סיבוב בכיכר מצאתי את פסל האצ'יקו, עם סרט אדום מסביבו, הרבה אנשים הצטלמו לצד הפסל, כך הבנתי שבאמת מדובר פה בפסל תיירותי של ממש, אני המשכתי במסורתי הקבועה ופשוט מאוד צילמתי את הפסל בעצמו כדי שתוכלו לראות אותו.

האצ'יקו ;;

משם הלכתי לחפש את השותף רק כדי להבין שהוא התחיל להסתובב כבר בעיר. חציתי את מעבר החציה האלכסוני מבואס והתחלתי להסתובב בשיבויה. שיבויה זה מקום מדהים וענקי, אבל לא היה לי ראש להסתובב בו, לכן אחרי שמצאתי ארקייד דקות הליכה בודדות ממעבר החציה פשוט מאוד נכנסתי אליו וביליתי בו את השעה שנשארה לי.

הארקייד לא התחיל בקומה שבה הכניסה אליו הייתה, היה מדרגות למעלה ומדרגות למטה. לשם התחלה נכנסתי לקומה הראשונה מלמעלה, שם ראיתי אנשים משחקים במגוון רחב של משחקי קצב, כאלו שאנחנו מכירים כמו דידיאר או גיטר הירו, וגם כאלו שאנחנו לא מכירים, עליהם אפרט עוד מעט כשאדבר על החוויה שלי בהם. כשניסיתי לשחק באחד המשחקים גיליתי שאין לי כרטיס ולכן תהיתי לעצמי אולי אני אוכל להשיג את הכרטיס בקומה התחתונה.

ככה מצאתי את עצמי יורד לקומה התחתונה שם היו משחקים ישנים וגם משחקי מכות, רק הקומה הזאת לבד הייתה מה שאנחנו בישראל עלולים לקרוא לזה בטעות "משחקיה", על אף שהמשחקיה הישראלית לא מתקרבת בכמות המשחקים בה לקומה הזאת לבד. ליד כל תחנת משחק היה מאפרה ובאמת אנשים עישנו חופשי בארקייד. התיישבתי לי על אחד המשחקים ושיחקתי דיגר ושאר משחקים מוזרים של העבר, גם משחק יריות עם מטוס שמגיע מלמטה ויורה. המשחקים פה עלו מטבע של 50 יין למשחק (2.5 שקל) ובמהירות מיציתי את זה וחזרתי לקומה העליונה, לנסות להבין האם אני לא מבין משהו נכון, בהתחשב בזה שלא מצאתי בקומה התחתונה שום מקום להשיג כרטיס משחק.

כשחזרתי לקומה הבנתי שהכרטיס משחק הוא רק בונוס וככה שיחקתי לי קצת במשחק קצב מוכר, המשחקים פה דרך אגב עלו 100 יין למשחק (5 שקל). אחרי ששיחקתי משחק אחד בו הלכתי לשחק משחק קצב על תוף ענקי עם שירים מוזרים שלא כל כך הכרתי. משם עברתי למשחק קצב שהיה הכי פופולארי בקומה הזאת, שלא הייתה כזאת גדולה. למשחק קצב היו 3 עמדות ורוב הזמן הן היו תפוסות אז עד שהצלחתי לתפוס לעצמי עמדה פשוט מאוד התחלתי לשחק בו. המשחק המדובר הוא ג'וביט. JUBEAT. המשחק הזה, בשונה לדידיאר ולגיטר הירו, הוא משחק שקיים רק ביפן ולפי מירב הבנתי קיים רק בצורת משחק בארקייד. הרעיון של המשחק הוא שיש לכם לוח מקשים בגודל 4 על 4, מקשים די גדולים, אתם בוחרים שיר, משחקים נגד 2 עד 3 שחקנים אחרים (מחכים עד שהשיר יתמלא בשחקנים ממקומות אחרים ביפן לפני שהוא מתחיל) ובעצם הפאנלים נדלקים לפי המקצב של השיר, ואתם צריכים ללחוץ עם האצבעות על הפאנלים כמה שיותר קרוב לזמן העלמותם. כמו בכל משחק קצב יש קומבו ויש שאר שטויות מגניבות.
היו על המשחק 3 שירים שאהבתי מאוד – והשירים האלו הם:
הוט לימיט (בקאבר של היי אנד מייטי קולור)

קונקט של קלאריס ממאדוקה

ונאטסומאטסורי של ווייטברי, שהיה באחד הסרטים של פוקימון

השירים היו בגרסא קצרה של דקה וחצי עד 2 דקות, וכיוון שלא היה לי כרטיס משחק לא יכולתי להתקדם במשחק מעבר ל-3 משחקים ואז לבצע שמירה. התמכרתי למשחק כל כך שאיחרתי לשותף שלי ברבע שעה, אבל בגלל שהייתי קרוב לנקודת המפגש ברגע שחזרתי לעצמי הגעתי לשם במהרה.

נפגשתי עם השותף שביקש שנסתובב יותר בשיבויה כי זה מקום מגניב, הסכמתי על אף שרציתי ללכת כבר לאיקהבוקורו. אחרי זמן מה של הסתובבות במקום הצעתי פשרה, "בוא נראה פה את קאיג'י במקום באיקהבוקורו ונלך כבר לאיקהבוקורו ביום אחר שבו היינו אמורים ללכת לשם." השותף הסכים להצעה ואמר לי ללכת למצוא קולנוע.

מסתבר שקצת ליד המקום בו נמצאנו היה קולנוע שאפילו הקרין קאיג'י, אבל חוץ מלהקרין קאיג'י הוא גם הקרין את פרק 0 של אנ-גו באותו יום ב-2 הקרנות. השותף הצטרף אליי במהרה והלכנו לקופה לקנות כרטיסים. ניסיתי את מזלי ושאלתי אם יש להם גם כרטיסים לפרק 0 של אנ-גו, אבל המוכרת אמרה לי שהם נגמרו, מה שקצת ביאס אותי. קנינו זוג כרטיסים לקאיג'י ואחרי שיחה קצרה על הנושא הגענו לכדי הבנה שמאוד חשוב לי לתקן את הלאפטופ שלי ובשביל זה אני מעדיף עכשיו לחזור למלון, להביא איתי את האחראיות, ולהגיע לסרט אחרי שאני מסיים את כל זה.

רצתי במהירות לתחנת רכבת שאמורה להיות הקצרה ביותר כדי להגיע למלון שלנו, אבל הסתבכתי עם התחנות כי היא נמצאה בקומה שלישית של הקניון שממוקם מעל לתחנת הרכבת של שיבויה. עד שמצאתי את המקום הנשמה יצאה לי, וככה הייתי ברכבת, קורא מנגה וממהר לי למלון. כשהגעתי לתחנה של המלון לפתע ירד מבול חזק. כדי שתבינו – הלאפטופ שלי היה בתיק שהיה עליי, ואת המטריות שכחנו במקום ליד תחנת הרכבת. ביפן – כשיורד "טפטוף" יורד גשם אמיתי שתוך דקות בודדות משאיר אותך רטוב לעצם, לא כמו בישראל, שכשאומרים "גשם רציני" מתכוונים גשם שאתה יכול להסתובב בו במשך עשר דקות לפני שהוא יעשה נזק כלשהו למכשיר חשמלי כלשהו.

תפסתי ספרינט לחנות נוחות וגיליתי שהמטריות לא בחוץ, נכנסתי לחנות והסברתי להם שחסרים לנו שתי מטריות, אחת שחורה, ואחת… הסתבכתי בלהגיד את הצבע השקוף, אבל הם הצליחו להבין אותי. הם באו להגיד לי שהם זרקו כבר את המטריות בדיוק בשלב שבו הם מצאו את המטריות שהם לקחו מבחוץ ומסתבר שזוג המטריות שלנו היו בין המטריות האלו. לקחתי את המטריה שלי והלכתי לי. בשלב הזה הגשם נרגע מחדש.

רצתי לכיוון המלון וחיפשתי את האחראיות אך לא מצאתי אותה. אמרתי "אולי היא פה איפשהו…" ולקחתי איתי את הקופסא של הלאפטופ. עליתי בחזרה לרכבת ומיהרתי, אבל הבנתי שאם אני אגיע לאקיהאבארה אני לא אגיע לסרט בזמן, ולכן סטיתי בכיווני לשיבויה, שם הסתבכתי ובמזל לחלוטין הצלחתי להגיע לקולנוע לפני התחלת הסרט.

עלינו לקומה שביעית, שם היה האולם בו הקרינו את הסרט. קניתי פופקורן ושתיה, שהפופקורן היה די דומה לפופקורן בארץ, חוץ מהעובדה שהייתה שם אופציה לקנות פופקורן בטעם קרמל.

ראינו את הסרט. הסרט התחיל בהודעה על זה שאם מישהו מצלם לידכם את הסרט במצלמה אתם חייבים להלשין עליו, וגם אמרו מה העונשים על זה, זה הסביר טוב מאוד למה אף אחד כמעט לא עושה את זה.

הסרט היה חמוד, על אף שהיו לי הרבה הערות על עיוותים עלילתיים ביחס לסדרה האמיתית, כמו העובדה שמסבירים שקאיג'י עלול לירוש את היודו בשלב כזה או אחר וכי איצ'יג'ו (היריב המרכזי שלו בעונה השניה) הוא בן אדם שמתחרה בו על לרשת את היודו… והעובדה שקיצרו חלק מהדברים שהיו באנימה ושינו את מה שקרה שם לחלוטין, כי פה לבחור שמת בסדרה הראשונה יש בת ולא בן והיא עסוקה בלבגוד בקאיג'י כל הזמן, ובלנסות לגרום לאריה לאכול את קאיג'י (משחק חדש שהוסיפו בסרט), אבל בסופו של דבר הסרט היה חמוד ומגניב. השותף הסביר לי למה הסרט נראה כמו שהוא נראה ביחס למה שקרה בסרט הראשון, שם הם גם שינו דברים וסוג של חפרו לעצמם בור.

יצאנו מהסרט מרוצים ושמחים ואני התעקשתי שעלינו ללכת לשחק פאצ'ינקו, כי פאצ'ינקו זה המשחק אותו משחקים בקאיג'י. השותף אמר שהוא יצטרף אליי כדי לראות אותי משחק בפאצ'ינקו, וככה בזבזתי את ה-100 שקל הכי מבוזבזים בחיי, במשחק פאצ'ינקו. משחק הפאצ'ינקו הוא לא משחק עמוק יתר על המידה, הוא משחק שככל שהיד שלכם מסובבת את העיגול שיגור יותר ככה הכדורים שנורים אחד אחרי השני נורים יותר חזק, וכדי לזכות במשהו בפאצ'ינקו (ואפילו להרוויח!) חייבים למצוא את הנקודה המסוימת בה הסיכויים שלכם להכניס כדור למרכז הם גבוהים ופשוט להתקבע בנקודה הזאת. משמע… זה בכלל לא משחק בשבילי. יצאתי משם מרוצה מזה שיצא לי לנסות לשחק בפאצ'ינקו אבל מבואס על הבזבוז של המאה שקל רק כדי להבין את המשחק.

משם חזרנו למלון ובזה נגמר לו עוד יום בטיול. בפוסט הבא על הטיול נגיע ליום הבא שבו יהיה הביקור בדאיבה, ככה ששווה לחזור ולקרוא! בימים הקרובים עוד פוסטים על אנימה.
עד כאן להיום,
אורי מרקוביץ'