בינתיים, הסיקור היום הוא על סדרה מלפני שנה, הסדרה פנטי אנד סטוקינג שיצרה סערה בזמנה בגלל סגנון הציור הייחודי שהזכיר את בנות הפאוור פאף, אך בעלילה הומוריסטית שהסתמכה בעיקר על בדיחות סקס, פיפי וקקי. בקיצור – רמה אחרת של הומור, אליו צריך להתחבר כדי לאהוב את הסדרה.

לפני שאתחיל את הסיקור אזכיר לכולם כי אתמול כתבתי את חלק ו' של הטיול ליפן, ככה שאם למישהו לא יצא לקרוא עדיין, כדאי ללכת לקרוא.

אם אהבתם את הפוסט אתם מוזמנים לעשות לייק או לחלוק עם החברים שלכם!

אם כך, למה אנחנו מחכים? בואו נתחיל את הסיקור!

Panty and Stocking with Garterbelt

אורך: 13 פרקים.
ז'אנר: אקשן קומדיה.

עלילה
פאנטי וסטוקינג הן זוג מלאכיות שנשלחו מגן עדן לעיר כדי להלחם ברוחות שמופיעות בעיר וגם בסופו של דבר בשדים שנמצאים בה. הכל טוב ויפה רק חבל שפאנטי היא שרמוטה שרק מחפשת סקס מזדמן וסטוקינג אוהבת לבלוס מתוקים בכמויות שלא יאמנו, וככה הן מסתבכות בכל אחד ואחד מהמאבקים שלהם נגד הרוחות ובהמשך גם נגד זוג השדות המקבילות להן.
כדי להפוך את הכל לקיצוני יותר, הכוח של פאנטי מגיע מהתחתונים שלה ושל סטוקינג מגיע מהגרביים שלה (ומכאן השמות שלהן). בנוסף להכל יש להם כומר שעוזר להם שנקרא גארטבלט שהוא בעצם גם סוטה מין לא קטן והוא לובש ביריות מתחת לבגדיו (כן, מכאן מקור השם שלו גם כן).

עד כמה שהעלילה בכללותה נשמעת מעניינת ואף משכה אותי בהתחלה, הבנתי מראש שזה לא הולך להיות הסגנון שלי ודווקא זה החלק שדפק מבחינתי את הציון של כל הסדרה… כי ההומור ממש לא קלע לטעמי, והרי על ההומור התבססה העלילה האמיתית… על כל המלחמות שלהם נגד הרוחות ונגד השדים (שזה היה החלק היותר טוב בסדרה, אבל כבר כל כך נפגעתי ממה שהיה לפניכן…)
אם זה מאבק במפלצת קיא

או שזה זרעונים במלחמת חורמה

או שזה פשוט גוש ענקי של חרא

או אולי סתם הרבה נזלת

או אם אתם רוצים גם סצנת אונס עם חבלים…

כל הדברים המאוד גרפיים וגסים האלו היו אלו שגרמו לזה שלא נהניתי מהסדרה, והורידו מהציון שלה לא מעט.

ציון: 4 (כן, עד כדי כך.)

דמויות
כיוון שדמויות ועלילה לא הולכות כל כך בנפרד, הדמויות בסדרה הזאת הרגישו כמו הקצנה מגוחכת לשם הפארודיה, ולי, כחובב פארודיה וקומדיה, זה לא הצליח לעשות את זה. השרמוטה, הבולסת והחנון היו דמויות שלא הרגיש שהיה להם יותר מדי פיתוח, וכשכן הביאו להם פיתוח הוא הרגיש מאולץ לחלוטין (על זה נדון כבר כשנדרג את הסיום), מה שכן, הדמויות הראשיות במקום מסוים כן היו ייחודיות, וגם הרעות היו ייחודיות, אבל כמכלול של דמויות… לא הרגשתי שום ייחודיות אמיתית.

ציון: 6 (מגיע להם קצת יותר מלעלילה)

אנימציה
דווקא במישור האנימציה מגיע לפאנטי אנד סטוקינג לא מעט קרדיט. בזמן שאנחנו רגילים לאנימציה מסוימת, דווקא לקחת סיכון ולהשתמש בסגנון ציור שונה ואיתו נגרר גם אנימציה לה אנחנו לא רגילים זה מה שמביא יחודיות לסדרה. בנוסף לזה, היה חצי פרק אחד שהיה בסגנון שונה לחלוטין משאר הסדרה, כי הוא התקיים בסוג של עולם מקביל, מה שממש הצחיק אותי בזמנו.
החופש שהאנימטורים לקחו לעצמם תוך כדי שהם עבדו בעיקר בפלאש (לפי מירב הבנתי) הוא מדהים, וגם הסצנות פיצוץ אויבים שהתבצעו בעזרת פסלונים אמיתיים שבאמת מתפוצצים, היה משעשע ויפה. אם שואלים על ביצוע, הביצוע באנימציה בהחלט היה מוצלח.

ציון: 10 (בכבוד)

פסקול
אני חייב להודות במשהו אחד, הסגנון מוזיקה המאוד ספציפי של פאנטי אנד סטוקינג, עד כמה שכולם מתלהבים ממנו, הוא לא הטעם שלי. על אף זאת, אני לא מרגיש שביכולתי "לפגוע" בסדרה יותר מדי בשל פסקול שהוא לא הטעם שלי, כיוון שהשימוש שלו וההתאמה שלו לסדרה הייתה טובה, ולכן באמת מגיע להם ציון חיובי.
בנוסף להכל, היה שם שיר שנוצר כדי לייצר רפרנציות למגוון אומני מוזיקה מערביים, שלרוע מזלי הכרתי רק את הרפרנציות לחלקם, אבל מצאתי את זה כדי מגניב בסופו של דבר.

ציון: 9 (עדיין לא הסגנון שלי, לרוב סדרות שעושות פסקול טוב גורמות לשינוי הסגנון שלי לטובת הסדרה)

סוף
בסוף הסדרה היוצרים הרגישו שהם היו חייבים לסיים את זה איכשהו ולכן הם הכניסו כל כך הרבה פלוט טוויסטים שלא היו הגיוניים ולא נרמזו באף שלב בסדרה, סתם כי הם הרגישו שזאת הדרך הכי טובה להשאיר פתיח ל"עונה שניה". כמות הבריינפאק הלא נחוץ שרצה בפרקים האחרונים אכזבה. נכון שהיא הייתה מפתיעה ואף זלגה קצת מגבולות הגועל שהרגשתי כלפי הסדרה בכללי, ולכן אני חייב לתת להם קצת קרדיט חיובי… אבל, באמת… סטוקינג היא בעצם אחת מהרעים?! מאיפה זה בא?! ועל אף שהם הצליחו להציל את העולם מהרשע שנגרם מהזין של בריף, הרעים ברחו תוך כדי שהם מחזיקים גרסא קרועה ל-66 חתיכות של פאנטי… מה?

ציון:7 (פחות גועל נפש, יותר חוסר הגיון)

ציון סופי: 7 (כי עד כמה שהעיבוד מעולה, כשהעלילה מבחינתי זבל, אני לא יכול לתת לסדרה ציון גבוה)

בינתיים אתמול התפרסם פה פוסט של רשימות סיכום לשנת 2011 שלי, ככה שכדאי להכנס ולקרוא, ואם לא יצא לכם, תצביעו בסקר. בנוסף לזה אתם מוזמנים להכנס לתוכן עניינים היחסית מעודכן שלנו.

אם אהבתם את הפוסט, תשאירו תגובה ותחלקו אותו עם חברים.

והנה רשימת הפוסטים הקודמים על הטיול שפורסמו בבלוג, למי שלא יצא לקרוא:
הקדמה
חלק א'
חלק ב'
חלק ג'
חלק ד'
חלק ה'

הטיול הראשון ליפן – חלק ו'

היום הרביעי – ה-21.11.11

הבוקר שוב התחיל בדיון על מה אנחנו עושים במהלך היום, היו לנו תוכניות מסודרות אבל אני הצהרתי שבביקור הבא שלי ליפן אני אעלה על העץ השמיימי של טוקיו, ככה שללכת למגדל טוקיו לא כזה מעניין אותי ויותר חשוב לי לתקן את הלאפטופ. קבענו להפגש מחוץ למיראיקן, מוזיאון העתיד שבדאיבה, בשעה מאוחרת יותר.

הלכתי לי לאקיהאבארה דקות ספורות לפני הפתיחה ושוב נגלה לי אותו מחזה שנגלה לי גם יום לפניכן, ואפילו הפעם לא טרחתי לצלם! במהרה פתחו את הדלתות בשעת הפתיחה ורצתי לאזור של התמיכה הטכנית כדי לבקש שיבדקו לי את המחשב ויראו מה אפשר לעשות כדי לתקנו. מסתבר שהאחראיות הייתה בתוך הקופסא, בספרון קטן כזה ביפנית שלא היה ברור ממנו שמדובר על האחראיות. הבחור הנחמד אמר לי "או, זה בסדר גמור, הנה – קח לפטופ אחר מאותו סוג, הוא אמור להיות בסדר!" והביא לי לאפטופ אחר. הוא ראה שמערכת ההפעלה שלי באנגלית ולא ביפנית (על אף שהלאפטופ בא עם מערכת הפעלה רק ביפנית, ולכן ברור שזה לא מערכת ההפעלה של הלאפטופ) ופשוט מאוד עשה לי אנאינסטול למערכת ההפעלה כדי שאוכל להתקין את מערכת ההתקנה הזאת על המחשב החדש. לא הבנתי שזה מה שהוא עושה, מה שקצת חבל, כיוון שהתקנתי גרסא פרוצה על המחשב, מה שגרם לי להרגיש לא נוח ברגע שהבנתי, כי לא ממש משנה לי אם אותה התקנה במחשב הזה או לא, זה עדיין יעבוד.

משם יצאתי לכיוון דאיבה. דאיבה, למי שלא יודע, זה אי באמצע טוקיו עליו נמצאים כמה מהמבנים החדשניים והמוכרים מיפן, לדוגמאת מוזיאון המיראי-קן, Tokyo big Sight, בו מתקיים פעמיים בשנה הקומיקט וגם הבניין של פוג'י TV שכיכב בסדרות לדוגמאת דיג'ימון. כיוון שמדובר באי, התחבורה הציבורית המרכזית לאי עוברת או דרך גשר הקשתות או דרך קו רכבת מיוחד שעובר מעל לדאיבה, ובמקרה הזה, מדובר על הרכבת ההפוכה שכל כך רגילים לראות באנימה (הזאת שמחוברת למסילה מלמעלה ולא מלמטה).

הגעתי לתחנת שינבאשי (Shinbashi) שם ירדתי וחיפשתי את חברת הרכבת של הקו הידוע "יוריקומומה", שהוא הקו היחידי שמוביל לדאיבה מטוקיו ומקיף את כל דאיבה. כל כך התלהבתי מאיך שנראית תחנת הרכבת שהייתי צריך לעצור לרגע ולצלם את המקום.

כן, ככה נראה הכניסה לתחנת רכבת, זה לא קניון!

לאחר מכן עליתי על הרכבת, הנחתי את הלאפטופ שלי באזור התחנה, בלוקר, כדי לא להסחב איתו בכל המיראיקן, וככה עליתי על הרכבת ובדרך קראתי לי מאנגה, כיוון שידעתי שדרך ארוכה מחכה לי. על אף שהיוריקומומה לא עושה מרחק כזה גדול, הוא איטי לרמה שלוקח לו בין חצי שעה ל-40 דקות להכנס לתוך אזור דאיבה. בזמן הזה כבר הספקתי לסיים כרך מאנגה שלם, ולהתפעל קלות מהנוף.

ירדתי מהרכבת בתחנה שנראתה הכי קרובה למיראיקן ושאלתי עובד בתחנה איפה אוכל למצוא את המיראיקן, הוא הצביע לי על כיוון, וכיוון שחששתי לאחר לשותף שלי מיהרתי כל הדרך. כשהתקרבתי למיראיקן לפתע קלטתי תיק מוכר מהמרחק ורצתי לעברו והפתעתי את השותף שלי לפתע, וככה מצאנו את עצמנו נכנסים ביחד למיראיקן וקונים לעצמנו כרטיסים מגניבים (היה עליהם QR CODE לפלאפונים!!!) של מיראי-קן ומתחילים בסיור במקום.

רצינו להגיע בשעה שבה הגענו כדי לתפוס את ההופעת הדגמה של ASIMO. מי שלא יודע מי זה ASIMO, אז בקצרה ממש, טויוטה פתחו רובוט עם בינה מלאכותית יחסית די מתקדמת, והם ממשיכים לעבוד עליו ולפתח לו עוד ועוד יכולות וזה ASIMO המדובר. אפשר לראות הדגמות ליכולות הנוכחיות של ASIMO בכמעט כל מקום ביוטיוב.

רק בשלב הזה התוודענו לאופיו האמיתי של המיראיקן, המיראיקן הוא בעצם מוזיאון כדי ללמד ילדים יפנים על טכנולוגיה ולכן הרבה הורים לוקחים לשם את הילדים שלהם, ולעיתים גם בתי ספר מגיעים לשם כדי ללמוד קצת יותר על המדע.

המנחה עמדה ודיברה לילדים הרבים שישבו מקדימה והתחילה להגיד "אתם רוצים שאסימו ייצא לראות אותנו? אז תהיו חברים נחמדים ותקראו לו, בואו נצעק ביחד ASIMO! ובסוף הוא יגיע! בואו ננסה, ASIMO! ועכשיו ביחד! וגם המבוגרים, תצטרפו אלינו!!!" וככה בסוף הדלת של אסימו נפתחה ומשם יצא!!! אסימו.

הנה הוא בא!!!

ככה נראה הרובוט המתקדם בעולם

אסימו דיבר קצת ולאחר שהוא הציג את עצמו ודיבר על עד כמה הוא מגניב וכמו כולם והכל, הוא התחיל לעשות "בואו אני אכיר לכם את החברים שלי!!!" וככה הוא הראה רובוט חילוץ שיצרו כדי לעזור בלחץ אנשים ודברים ממצבים בעייתים, ולאחר מכן שאלו את הילדים "אבל מה בעצם מיוחד בכזה רובוט שמשותף גם לאסימו?!" ואחד הילדים באמת ידע שמדובר על "איזון". לאחר מכן אסימו השוויץ באיזון שלו ואת זה אתם יכולים לראות פה במשחק שבו הוא בסוף גם בעט כדור לילד שהתנדב מהקהל.

קלטו אותי! אני רובוט שעומד על רגל אחת!

אסימו זורק את הכדור ו...

השוער תופס את זה!

אחר כך הוא הלך והראה את הרובוט השני אותו הוא רוצה להציג לילדים, והפעם היה מדובר על רובוט איידול שיודעת גם לשיר וגם לרקוד על אף שהיא רובוט. הייתי בהלם מזה שבאמת קיים דבר כזה, על אף שהבנתי שהציגו אותה לפני כמה זמן בישראל אפילו. לאחר שהציגו אותה והראו קליפ שבה היא רוקדת, גם אסימו רקד להנאתו. כיוון שלא טרחתי ללמוד איך להשתמש במצלמה, תצטרכו לסבול תמונות סטטיות של זה.

למה זה קיים? ;;

אסימו באמצע ריקוד לוהט.

לאחר מכן התפצלנו לזמן קצר בעודנו מסתובבים בקומה המדוברת (למיראיקן זוג קומות מרכזיות בהן רוב התערוכות). אני הלכתי למופע שקשור לחלוקת מידע, בו בעצם אנשים מסתובבים במין מתחם שבו הרצפה מזהה תזוזה שלך, ואסור לך להתקרב לאנשים אחרים אחרת אתה מתנתק מהעולם, והמטרה היא להרכיב ביחד בקבוצה את שירו של עולם המידע שנוצר, על ידי טיול בכל מיני מטרות שמלמדות אותנו על שיתוף מידע ולאן הדבר הזה הולך. יש כל מיני תוכנות שמנתחות דברים שקורים בעולם ו… כן, מצאתי את זה מאוד מעניין באופן אישי, אבל לא צילמתי בפנים.

תראו! זה דברים על הקירות שרוקדים להם!!!

לאחר מכן הסתובבתי קצת בקומה ולאחר מכן הגעתי לעיר העתיד ב-2050. זה היה פרויקט מעניין של עיר מפוסלת שהיא כאילו עיר העתיד, ובעזרת מסך בו אתם שולטים על ידי תזוזה (כמו קינקט) אתם יכולים לטייל בעיר בעודכם נרשמים להיות חלק מתושבי העיר. במהלך הטיול שלי בעיר לפתע הופיע מולי טאבוקי מפנגווינדראם ככה שממש הייתי חייב לצלם אותו, והנה התמונה שלו!

טאבוקי, מה אתה עושה פה?!

וזאת עיר העתיד, דרך אגב.

אחרי שמסיימים להרשם לעיר מקבלים לינק באינטרנט שבעזרתו אפשר לראות מה קורה בעיר בכל זמן שהוא, קצת איבדתי את הלינק שלי, אבל זה היה ממש מגניב. הם עשו גם סקרים על "מה אנשים חושבים שחשוב בעתיד" ודברים שכאלו ו… היה די חינוכי.

משם עברנו סביב הדגם של GEO EARTH, שזה בעצם דגם ענקי של כדור הארץ שנראה שהוא בתזוזה וממש יפה, שעומד בקצה של מיראיקן. עלינו במסדרון שסובב אותו וככה הגענו למקום שבו יש תיעוד של כל האנשים שיצאו לחלל אי פעם, ויש סימון מיוחד סביב אלו שמתו. טיילנו לאורך המסדרון עד שמצאנו את התמונה של אילן רמון וצילמנו אותו רק כי ישראלי מופיע לו במיראיקן!

אילן רמון ז"ל ושאר חברי המשלחת

וזה GEO EARTH, ד"א

לאחר מכן המשכנו לנו להסתובב בקומה ההיא, היה שם תערוכת מסע בחלל שהסבירה על איך המעבורת הבין לאומית בחלל בנויה, איך אנשים בחלל חיים ושאר תופעות אחרות שקשורות לחלל, ובנוסף לזה היה דגם קטן שהדגים יחסי גודל בין כוכבים שונים במערכת השמש.

אז זה היחס האמיתי בגדלי הכוכבים...

חוץ מכל זה, היה גם פינות על פלאי הטבע ועל מחלות והעברת מחלות תורשתיות וגם על חקר המוח ובסופו של דבר היה מקום די מעניין ומעשיר, על אף שרובו היה ביפנית. לשם סיום, רצינו ללכת לראות איזשהי הדגמה שהייתה אמורה להתחיל באזור הזמן ההוא, ולכן ביקשנו להכנס אליה אך אמרו לנו שא' ההצגה ביפנית בלבד וב' יש רק כרטיס אחד. אני לקחתי את הכרטיס ונכנסתי להדגמה של איך היקום נראה בעבר ובהווה, זאת הייתה הצגת סרטון ממש יפה ומושקעת, רק חבל שהתלת מימד עם העייפות המצטברת שלי גרמה לזה שנפלתי לישון ברובה…

לאחר סוף ההרצאה ולאחר שאכלנו לנו אוכל מעובד חלקית (אכלתי קארי מסחרי, היה הרבה פחות טוב מהקארי שאכלתי ביום הראשון של הטיול) במזנון של מיראיקן, יצאנו ממיראיקן והתחלנו להסתובב לאורך אזור דאיבה. בשלב הזה יצא לי לצלם כמה תמונות של דברים שראינו בדרך, כמו נגיד בניין פוג'י טיוי, שלרוע מזלנו היה סגור באותו יום ולכן לא נכנסנו אליו, או תצוגה מרחוק של טוקיו ביג סייט, שהיה כל כך רחוק מאיתנו שלא היה לנו טעם ללכת עד אליו, אבל אפשר לראות אותו טוב מאוד בתמונה.

ככה נראה המבנה של פוג'י טיוי.

טוקיו ביג סייט מרחוק. כזה ענקי.

משם הגענו למרכז מסחרי קטן שהיה באמצע דאיבה שהיה בו תצוגת מכוניות גדולה שהייתה סגורה, ועוד מספר חנויות. חנות… אופנה? חנות נוחות ומקדונלדס. בזמן שהשותף הלך וקנה לעצמו אוניגירי בחנות נוחות והסתבך מאוד עם לאכול אותו (כי האצה באה מופרדת מהאורז, אבל על זה אני ארחיב בחלק השני של היום החמישי ולא עכשיו…) אני נכנסתי למקדונלדס כי החלטתי שאני חייב לנסות לפחות פעם אחת לאכול במקדונלדס ביפן.

נעמדתי מול המוכר והתחלתי להרכיב את ההזמנה שלי. ביקשתי צ'יפס וקולה זרו בגדלים של לארג' ודאבל מק רויאל בלי גבינה, ולאחר מכן קיבלתי חשבון של 33 שקל. הייתי בהלם מהמחיר הנמוך בטירוף, אבל כשקיבלתי את המנה הבנתי למה. הגודל של הלארג' בארוחות מקדונלדס שקול לגודל של המדיום אצלנו, והדאבל מק רויאל היה בגודל של ההמבורגר מארוחת הילדים, רק עם 2 קציצות בשר במקום אחת. מאוכזב מהאוכל סיימתי את המנה הקטנה ולאחר מכן יצאנו לנו משטחי דאיבה.

הדרך חזרה לקחה לנו הרבה זמן, כמו שאפשר לצפות, ומשם הלכנו בחזרה למלון, מחכים לחלק הבא של הטיול, שהיה הליכה לאקיהאבארה כדי לבלות עם בחורה שפגשנו במטוס ועם נוגוצ'י.

בסוף, יצאנו מהמלון רק כשנוגוצ'י התפנה והיה כבר שעה יחסית מאוחרת, והלכנו לאקיהאבארה שם נפגשנו עם הבחורה. בזמן שחיכינו לבחורה נוגוצ'י קנה לי מלון פן במאפיה שליד יודובאשי קאמרה כי הוא אמר לי שהיא מאוד איכותית, וגם במקביל סיפר לי שהוא עבד על כתבה בדיוק על הויז'ואל נובל של סטיינס;גייט מה שגרר אותנו לדון בסדרה ולזה שגיליתי שלא ידוע בדיוק את מיקום המעבדה המדויק, אלא רק מיקום מוערך.

כשכולם התאספו, עלינו לקומה השמינית של יודובאשי, שם יש מסעדות, והלכנו לאכול במסעדת סושי משפחתית עם פס נע. אכלתי כמה מההמלצות של נוגוצ'י לדברים שהם כשרים. יצא לי לטעום איקורה (ביצי דגי סלמון – דווקא טעים!) ונאטו (שזה מין פולים מסריחים כאלו) שהיה לזה טעם בסדר, ואף לגלות שכשזה מגיע ליפן, מסתבר שלאכול ניגירי טונה זה באמת טעים הרבה יותר מאשר לאכול ניגירי סלמון.

בנוסף, על הפס הנע, כיוון שזאת הייתה מסעדה משפחתית, היו גם קינוחים מה שהיה מאוד מצחיק. יצא לנו לטעום גם תה ירוק שמוגש ליד השולחן בעזרת אבקה, מה שהיה ממש מעניין, וככה חווינו סושיה פשוטה ביפן. לרוע המזל לא הבאתי את המצלמה ולכן רק אנשים אחרים צילמו, אבל אין עליי את התמונות המדוברות.

לאחר שסיימנו את החוויה במסעדה, הלכנו לקאראוקה ביחד. בשל חוסר בזמן נכנסנו לקאראוקה למשך שעה. נוגוצ'י לקח אותנו לבית קאראוקה הכי גדול לחובבי אנימה, שם אפילו יש שישה חדרי נושא על אנימות שונות. החדר היחידי שהיה פנוי היה החדר של באקומאן, וככה מצאנו את עצמנו שרים בתוך חדר בסגנון באקומאן, שעל הקיר יש ציורים כאילו יש מאנגות של JACK וכדומה על הקיר, על אף ששום דבר לא באמת היה אמיתי מה שהיה מבאס.

שרנו לנו הרבה שירים והיה ממש מגניב לראות איך נראה קאראוקה אמיתי ביפן, עם המסך שבו הטקסט עובר. נוגוצ'י התלהב מזה שהצלחנו לשיר רק על ידי לקרוא את הטקסט מהמסך. שרנו לא מעט שירים בתורות והיה ממש נחמד. היה מצחיק לשמוע את נוגוצ'י שר את השיר פתיחה של לאקי סטאר, ובסוף גם עשינו כולנו ביחד ביצוע של Butterfly מדיג'ימון, כיוון שכולנו הכרנו את השיר.

לאחר שסיימנו עם הקאראוקה, נפרדנו מהבחורה וחזרנו למלון, שם פיתחנו שיחה ארוכה על מיליון דברים כמו צבא וכדומה (אמרתי לנוגוצ'י שכשאני נכנס לקניון ביפן ואין אף שומר שבודק לי את התיק בכניסה אני מרגיש פחות בטוח מבארץ) והיה מעניין לדון על כל הדברים האלו בעיקר ביפנית.

לאחר מכן התקפלנו לנו והתכוננו לקראת היום הבא שלנו, שעליו תשמעו כבר בפוסט הבא בסדרת הפוסטים!

שווה לחזור בימים הקרובים, כיוון שיהיו עוד פוסטים בנושא אנימה פה, ואם אהבתם, תשאירו תגובה ותחלקו עם חברים דרך פייסבוק וכדומה.

שלכם,
אורי מרקוביץ'

בינתיים, לפני יומיים כמו שכבר ראיתם יצא לי לפרסם את חלק ה' של יומן המסע שעשיתי לטיול שלי ליפן, ככה ששווה להכנס ולקרוא. חוץ מזה, כנסו חופשי חודשי לתוכן העניינים כדי להתעדכן בפוסטים ישנים יותר בבלוג!

אני אשמח לקבל תגובות שלכם על מה לדעתכם היו סדרות השנה, ואילו עוד תארים הייתם רוצים שאחלק, כדי שאדע לפוסט רשימות סיכום הבא (של 2012, במקרה ועדיין נחיה עד אז) וזה בלי קשר כמובן לזה שאשמח אם תחלקו ותעשו לייק בכפתור של הפייסבוק למטה.

אם כך, במקום להמשיך בגינונים המיותרים, בואו נתחיל בפוסט סיכום שנה!

רשומות סיכום 2011

האנימות הטובות ביותר שנגמרו השנה

3. Steins;Gate
סדרה על מסע בזמן בצורה קצת שונה, כאשר הדמויות הראשיות יכולות לשלוח סמסים לעבר ובעזרתם לשנות דברים שקרו בעולם, אבל שינוי קטן יכול להיות שינוי גדול במכלול האירועים של העולם ועלול רק להסתבך משם.
לסדרה הזאת בהחלט מגיע לקבל את המקום השלישי והמכובד, בין עונה מלאה בסדרות טובות, כדי להגיע לרשימה חייבים באמת להרשים וסטיינס;גייט, על אף התחלה מעט חלשה, הצליחה במהרה לקנות אותי לתוכה, להתעניין במהלך כל פרק ופרק במה שהולך, ולהתלהב מכל טוויסט עלילתי קטן וכל התפתחות עלילתית, לא משנה כמה ראיתי אותה מגיעה מראש. כדי להוסיף על אף ההרגשה כי זאת בסך הכל סדרת הארם טיפשית, היה בה גם רומנטיקה איכותית, ולכן אני נותן לה מקום בהיכל התהילה של השנה הנוכחית.

2. Mawaru Penguindrum
העובדה שקשה לתאר במשפט פשוט על מה הסדרה, הוא כבר בונוס שלה. סדרה על זוג תאומים המנסים להציל את אחותם ממוות בעזרת חיפוש אחרי ה"פנגינדראם" המסתורי והלא ידוע.
לסדרה שהצליחה לחבר אותי לכל פרק לרמה של לקום בבוקר יום שישי במיוחד כדי לראות את הפרק החדש, אפילו אם אני ביפן, וגרמה לי להתחבר כל כך לשירים, לקאברים, לדמויות, למתרחש, ועוררה בי רגשות כגון שנאה, אהבה, חיבה, כעס, סימפטיה ומגוון רחב של רגשות בהחלט מגיע לקבל מקום בהיכל התהילה של השנה שלי.
כדי רק להעצים את החוויה, העומק, הניחושים, הניסיון להבין מה הולך בסדרה המעולה הזאת של איקוהארה רק העלו את משיכתי העמוקה למאווארו פנגינדראם ובהחלט זיכו אותה במקום מיוחד כאן.

1. Mahou Shoujo Madoka Magica
סדרת המאהו שוג'ו האפלה המדברת על ילדות צעירות שנלחמות כנגד מכשפות מסוכנות עם חייהם על הקו היא בהחלט סדרת השנה שלי.
כדי להגיע למקום ראשון אצלי חייבים לעשות משהו שאני אהיה מוכן להאמין כי בעתיד הרחוק יגיע לו אפילו את הכותרת של "קלאסיקה" ואני מאמין שמאדוקה זה בהחלט זה, בזמן שהמקומות הנמוכים היותר רגשו אותי, מאדוקה היה הסדרה היחידה ברשימה הזאת שעשה את זה ב-12 פרקים, הסדרה היחידה שאשכרה גרמה לי לחכות ולעצור הכל (ובסוף גם סוג של לפרוש מהבלוג, אבל זאת לא הסיבה הישירה) רק כדי שאוכל לסיים את הסדרה. סדרה שפרק אחד בלבד שלה (10) הצליח לזעזע אותי לרמה שסדרות שלמות התקשו לזעזע אותי. סדרה שהצליחה לבנות מחדש ז'אנר שהרגיש כאילו נשחק סופית.

הטוב ביותר בז'אנר שיצא השנה

בשל העובדה שמאהו שוג'ו, אקשן (אם אפשר לקרוא לו ככה) ומד"ב לקחו את המקומות הראשונים, ז'אנרים אחרים, לדוגמאת רומנטיקה, דרמה, קומדיה ופנטזיה נשארו מאחור, וגם להם מגיע אזכור של כבוד, לכל חובבי הז'אנרים.

סדרת הרומנטיקה של השנה: Kimi ni Todoke 2nd Season
אם יש משהו אחד שמאוד פגע בז'אנר בשנה האחרונה היא העובדה שכל הסדרות שמנסות למכור את עצמן כרומנטיקה בשנה האחרונה היו מופנות לגברים, סדרות לדוגמאת Mayo Chiki או Mashiro-iro Symphony, ובשל זה הן סבבו את הרעיון שסביב גבר אחד יש לא מעט נשים שכולן מתאהבות בו והקשו על היכולת שלי לסמן אותן כרומנטיקה אמיתית.
על אף זאת, העונה השניה של קימי ני טודוקה, שסגרה סופית את העונה הראשונה של קימי ני טודוקה (סיקור העונה הראשונה), הייתה כל מה שיכולתי לבקש בסדרת רומנטיקה איכותית ואמיתית. הזיקה לבנות הפכה את הרומנטיקה להיות יותר מעניינת מ"ראית אותי בעירום! איך אתה מעז? טוב, אני בעצם מאוהבת בך…" שדי מזיל את הרומנטיקות של השנה. כל פרק מחדש ליבי הומס, הקיום של דמותו של מיאטה שהכניס צרות בקשר של הדמויות הראשיות רק היה דרך לשפר את המניה של הסדרה המדוברת.

סדרת הקומדיה של השנה: Baka Test 2
בז'אנר הקומדיה היו השנה לא מעט סדרות המשך וכמה וכמה סדרות חדשות, אבל לרוע המזל חלק מעונות ההמשך, לדוגמאת Maria Holic Alive, היו נפילה לא קטנה מהמקור. כששאלתי את עצמי מה סדרת העונה בתחום הקומדיה, התלבטתי קשות בין Level E לבין באקה טסט, אך בסוף נשברתי והחלטתי לפסוק לטובת באקה טסט.
העונה השניה של באקה טסט השתדלה לנצל כל רגע של "פילר" שהיה לה בשביל בדיחות בעלות הומור עמוק שהזכירו לנו טוב מאוד למה אנחנו בעצם אוהבים את הדמויות מהעונה הראשונה. על אף שלעיתים הסטייה מעלילת הסדרה נראתה מגוחכת להחריד, והשינוי הקיצוני של הבנות המאוהבות בדמות הראשית ממצב של "אתה לא מבין שאנחנו אוהבות אותך?!" ל"אם תמשיך להתנהג ככה לבנות אחרות, אתה תמות!" קצת הפריע, העונה הזאת המפיק הראה לנו שבאקה טסט יכולה לא רק להצחיק אותנו, אלא גם לרגש אותנו ולהתחבר לדמויות בצורה עמוקה יותר משחשבנו שאנחנו יכולים. זוג פרקי עבר, אחד דרמטי לחלוטין, והשני הומוריסטי בחלקו היה כל מה שהמפיק היה צריך בשביל ליצור אפקט זה, ובשל זאת, באקה טסט זוכה בתואר זה.

סדרת הדרמה של השנה: Ano Hana
השנה היו לא מעט דרמות, אך כשמבקשים ממני להגיד "אילו סדרות דרמה היו השנה?" אני אומר רק שם אחד ולאחר מכן עובר ומנסה לחשוב על עוד סדרות דרמה, בשל העובדה שהרבה סדרות לוקחות כמה הגדרות במקביל. אנו האנה הצליח לפגוע לתוך ז'אנר הדרמה בצורה כל כך טובה שהוא התחרה על אחד משלושת המקומות הראשונים בדירוג השנתי הכללי שלי.
באנו האנה אנחנו פוגשים בקבוצת בני נוער שתקועים בעבר שלהם, לפני 10 שנים, כשהם היו כולם חברים טובים והייתה להם בסיס סודי שבו הם היו נפגשים. הסדרה מדברת על ההתפתחות של החבורה הזאת, עכשיו לאחר שהם התאחדו מחדש 10 שנים אחרי ומעלה בנו הרבה מחשבות ושאלות, ומקשה עלינו לא להתחבר ולסמפט את הדמויות, בדיוק כמו שדרמה טובה צריכה לעשות.

סדרת הספורט של השנה: Moshidora (סיקור)
בקטגוריה הזאת בשונה לקטגוריות אחרות לא היה כזה הרבה תחרות, כיוון שחוץ ממושידורה אפשר לספור את סדרות הספורט של השנה על היד. לא סיימתי לראות את Rou-Kyu-Bu אבל זה לא היה מה שאני מחפש בסדרת ספורט טובה. במושידורה, סדרה על נערת תיכון שמשנה קבוצת בייסבול בעזרת ספר על ניהול, היה בייסבול, היה אסטרטגיה של בייסבול והיה קונספט שניסה לשנות את התפיסה של אנשים בקשר לאימוני הבייסבול, האם הקונספט נכון או לא נכון? זה משהו שקשה לי להגיד, אבל אני יכול להגיד לכולכם, אם קראתם את הסיקור שלי על מושידורה, שהסדרה לקחה את ז'אנר הספורט והלכה עם זה מעבר ולכן היא זוכה בפרס הזה.

סדרת האקשן של השנה: Tiger & Bunny
כיוון שאינני מסופק מהקריאה הזאת של מאווארו פנגינדראם כסדרת אקשן, כיוון שזה היה רחוק מלהיות אחד מהאלמנטים המרכזיים של הסדרה, הרגשתי צורך לתת את התואר לסדרה אחרת לחלוטין. הסדרה אותה בחרתי היא בהחלט סדרה שלקחה אחד ממרכיביו הדומיננטים של תחום האקשן – שזה כוחות על – והביאה אותו למקום אחר לחלוטין כאשר היא הציגה לנו גיבורי על כאנשים שמטרתם להשיג רייטינג גבוה בטלוויזיה, והפכה את גיבורי העל לממוסחרים. כששמעתי שסאנרייז מוכרים שטח פרסום על הדמויות אקשן שלהם פחדתי שמדובר פה במסחור עלוב, אבל כשזה נוצל כדי ליצור משהו יפה כל כך, כל כך עמוק ומרגש, שמנצל את כל הנושא של גיבורי העל הבנתי שבהחלט מגיע לזה לקבל ציון כזה או אחר, ולכן החלטתי לזה את דירוג סדרת האקשן של השנה.

סדרת המקה של השנה: Star Driver
השנה לא הייתה תחרות כזאת אדירה בסדרות מקה, לרמה של זה שכשאני חושב בראש על "אילו סדרות מקה היו השנה?" יש בעיניי רק 2 סדרות, שזה סטאר דרייבר וסופר רובוט וורז החדש, אבל סופר רובוט וורז החדש לא השתווה בעיניי לסטאר דרייבר. הסיבה שלא פסלתי לחלוטין את הקטגוריה הזאת זה בגלל שלדעתי סטאר דרייבר חייב לקבל ציון בפוסט הזה. הסדרה אולי התחילה בשנת 2010, אבל היא הסתיימה בשנת 2011, ולכן היא נחשבת סדרת 2011 לכל דבר.
העומק והחידתיות שהסדרה החזיקה בקשר לזהויות של דמויות והנסיבות שדמויות פועלות כמו שהן פועלות בהחלט גרמו לזה שנמשכתי מאוד לסטאר דרייבר, לרמה שאני לא יכול אפילו לחשוב לרגע אחד שלא מגיע לזה לקבל מקום ברשימת סדרות השנה.
הסדרה היא מקה באותו מובן שמאדוקה הוא מאהו שוג'ו. השימוש במקות ענקיות לא היה המרכז של הסדרה, אבל חלק חשוב בה, מאבק הכוח שהתנהל מסביב המקות של הסדרה, שבכוונה עוצבו בצורה לא שגרתית, היה האלמנט שהכי משך אותי להשאיר את סטאר דרייבר תחת הדירוג של סדרת מקה לכל דבר.

סדרת הפנטזיה של השנה: כלום
כן, בהחלט. אם יש ז'אנר אחד שהרגיש מוזנח בשנה האחרונה הוא ז'אנר הפנטזיה. אני לא אבחר לעולם סדרה שלא הצלחתי אפילו לסיים, וזה מרגיש כאילו כל סדרות הפנטזיה השנה שאפשר לקרוא להם באמת סדרת פנטזיה (כיוון שמאהו שוג'ו הוא ז'אנר שמזמן נפרד מהז'אנר של הפנטזיה), הרגישו כאילו הם לקחו את הז'אנר למקום הלא נכון. אם זה Dog Days או שזה Horizon, הסדרות השנה שאפשר לקרוא להן פנטזיה פשוט לא היו שם וזה היה חבל לי, בהתחשב בזה שרק שנה שעברה הייתה אנימה בתחום הפנטזיה שהיה לה סיכוי להכנס למקומות הגבוהים ביותר, וכמובן שאני מדבר פה על Legend of the Legendary Heroes עליו כתבתי סיקור בזמנו.

האנימה הטובה ביותר שסיימתי השנה

כיוון שרוב הצפיות שלי מתרכזות בדברים מהעונות החדשות, התואר הזה מיועד בעיקר לדברים שבמקרה יצא לי לראות בשנה האחרונה. כיוון שלעיתים יש חפיפה בין האנימה הטובה ביותר שסיימתי השנה לאנימה הטובה ביותר שיצאה השנה, בתואר הזה ישנו רק מקום ראשון, כמו בכל שאר תארי ה"שסיימתי" שיהיו פה.

והזוכה הוא: Eve no Jikan
במקרה המאוד ספציפי של התואר הזה, לדעתי האישית הסדרה יותר טובה מסדרות העונה. זמן חווה, OVA קצרה באורך 6 פרקים, גוללת סיפורו של עולם בו אנדרואידים (או רובוטים דמויי אנוש) משרתים בני אדם, כשיש להם הילה סביב הראש כדי לציין שהם אנדרואידים. הם מצייתים לחוקים הבסיסיים של אסימוב לפיהם אסור להם להרוג בני אנוש וכדומה, אבל בני האנוש שסולדים מקיומם מחליטים שאסור לבני אנוש להתרועע עם אנדרואידים מחשש שיתאהבו ביצור שאיננו אנושי. ברחבי יפן ישנם בתי קפה אפורים, אחד מהם הוא ערב חווה, בית קפה בו אנדרואידים יכולים ללכת בלי ההילה שלהם ואסור לאף אחד לגלות את זהותו האמיתית, כולם שווים. בבית קפה הזה זוג בני אנוש מתחילים להגיע באופן קבוע ונחשפים להרבה תופעות ודמויות מוזרות שנוצרות עקב המצב של האנדרואידים וקיום בית הקפה המדובר.
הסדרה בנויה בצורה מקסימה וסוחפת דמעות, עם סיפורים מרגשים שכולם גוררים ביחד לעלילת סיכום אחת גדולה ויפה, ולא בכדי החלטתי לבחור את הסדרה הזאת לסדרת השנה שלי.

המנגה הטובה ביותר שסיימתי השנה

בזמן שסדרות אנימה בנויות על עונות, מנגות ממש לא בנויות על עונות ורוב המנגות בכלל לא נגמרות בגבול של שנה, ואם כן, עד שאנחנו מגלים על קיומם הרחק מיפן עובר לפחות שנה, וכלן אין סיבה לדבר על המנגות שיצאו השנה, אלא על המנגות שיצא לי לקרוא השנה והכי נהניתי מהן.

והזוכה הוא: Watashitachi no Shiawase na Jikan
המאנגה שזכתה אצלי במנגת השנה היא מנגה באורך כרך אחד בלבד, הרעיון העלילתי הוא פשוט – בחורה כבת 30 ששונאת את היותה בחיים נפגשת תחת הבקשה של דודתה, הנזירה, עם אסיר שנגזר עליו גזר דין מוות. מטרת המפגשים היא לאפשר לאותו אסיר לקבל מחילה מאלוהים, אבל כשהיא פוגשת את האסיר שלה נוצר בינם קשר מיוחד שמשנה את שניהם. כל הזמן הזה ההוצאה להורג שתאריכה לא ידוע מרחפת מעל לראשם.
המנגה הזאת גורמת לחשוב. נכון שבארץ בשונה ליפן אין גזר דין מוות, אבל זה מכניס את כל הרעיון של הוצאה להורג לפרספקטיבה שונה וחדשה ומוציא אותך בהרגשה כזאת שקשה להסביר, אבל היא בהחלט סוג ההרגשה הנחוצה כדי להיות סדרה טובה.

ועד כאן להיום, פוסט הבא עוד פוסט של יפן, ככה ששווה לקפוץ ולהתעדכן בהמשך!
שלכם,
אורי מרקוביץ'

כחלק מהחזרה הרשמית לבלוג פרסמתי לפני יומיים פוסט סיקור על הסרט של הארוהי, פוסט אותו הייתי חייב לבלוג כבר מזמן. בשל פרסום הבלוג, הסקר חוזר להיות רלוונטי ובתקווה בימים הקרובים יהיה כבר סקר חדש. בנוסף לזה אתם מוזמנים להכנס לתוכן עניינים המעודכן שלנו.

והנה רשימת הפוסטים הקודמים על הטיול שפורסמו בבלוג, למי שלא יצא לקרוא:
הקדמה
חלק א'
חלק ב'
חלק ג'
חלק ד'

הטיול הראשון ליפן – חלק ה'

היום השלישי – ה-20.11.11 – המשך

בעודנו יוצאים מהמקדש עברנו שוב דרך הגשר שבין האראג'וקו למקדש, ועכשיו, בשעה הזאת כבר המקום היה מלא בהרבה יותר אנשים באופנת האראג'וקו, והנה צילמתי תמונה של כולם כשהם עמדו וחיכו שיצלמו אותם תמונות קבוצתיות.

אז לזה כולם התייחסו!

משם הלכנו לתחנת הרכבת שנמצאת ליד המקדש ונקראת "התחנה שליד מקדש מייג'י", עלינו עליה במטרה להגיע לאיקהבוקורו כדי לבלות שם ולראות את הסרט השני של קאיג'י שנמצא באקרנים (עליו לא כתבתי סיקור כי זה יהיה קצת לזרות מלח על הפצעים לכתוב סיקור על סרט שאי אפשר לראות כרגע ברשת). כשהגענו לתחנה גילינו שאין חיבור ישיר מהתחנה לאיקהבוקורו כמו שחשבתי, והתחלנו להסתבך ברכבות וככה הגענו לתחנת שיבויה שנמצאת ממש סנטימטר מאזור האראג'וקו ומקדש מייג'י.

כן, גם אני תוהה איך זה תחנת רכבת

בזמן שהתעקשתי שעלינו להמשיך לאיקהבוקורו, השותף העלה את הרעיון שנבלה במשך לפחות שעה אחת ככה בשיבויה, ואחר כך נמשיך לנו בדרכנו לאיקהבוקורו. כיוון שהרעיון היה הגיוני הסכמתי וככה מצאתי את עצמי בתחנת הרכבת העצומה של שיבויה, עם למעלה מ-16 יציאות שונות שמרוחקות אחת מהשניה בהליכה רבה ולא קצת עבודות תשתית במקום. כשהגעתי לשיבויה לא זכרתי ממש מה יש בשיבויה, אבל זכרתי שהסיפור של הכלב הנאמן (האצ'יקו, אבל בשלב הזה לא זכרתי את שמו) התרחש או בשיבויה או בשינג'וקו, ומחוץ לתחנת הרכבת של המקום אמור לעמוד הפסל של אותו כלב שחיכה כל יום ביומו לאדונו שיחזור מהאוניברסיטה, גם כשזה כבר לא היה בחיים יותר.

הסתכלנו על לוח היציאות הגדול שבו כתוב גם באנגלית וגם ביפנית לאן כל אחת ואחת היציאות מובילות, וככה מצאנו שבאמת יש את כיכר האצ'יקו ביציאה השמינית מתחנת שיבויה. התחלנו מסע שלם כדי להגיע לשם ויצאנו דרך היציאה. המראה הראשון שנגלה לעיננו היה הקיר הזה… וככה הבנו שאנחנו במקום הנכון, אך ידעתי שזה לא הכל ויש בכיכר האצ'יקו גם את הפסל.

הכלב, חברו הטוב ביותר של האדם!

בעודנו חולפים על פני קרון רכבת ירוק שמשמש כחדר הדגמות למשהו לא ברור, שמחוץ אליו אנשים מתאספים ומתכתבים עם אנשים באינטרנט, ראינו לפנינו את המעבר חציה הגדול שהולך באלכסון, מרוב התפעלות הייתי חייב לצלם אותו. הסברתי לשותף שלפני שאני יוצא מהכיכר אני רוצה לצלם את הפסל של האצ'יקו אותו אני צריך למצוא, אבל הוא התעקש שזה בזבוז זמן ולכן בסוף התפצלנו לדרכינו, הוא הלך לטייל בשיבויה וקבענו להפגש תוך שעה.

שיבויה שליד הרכבת במלוא תפאורתה.

לאחר דקה של סיבוב בכיכר מצאתי את פסל האצ'יקו, עם סרט אדום מסביבו, הרבה אנשים הצטלמו לצד הפסל, כך הבנתי שבאמת מדובר פה בפסל תיירותי של ממש, אני המשכתי במסורתי הקבועה ופשוט מאוד צילמתי את הפסל בעצמו כדי שתוכלו לראות אותו.

האצ'יקו ;;

משם הלכתי לחפש את השותף רק כדי להבין שהוא התחיל להסתובב כבר בעיר. חציתי את מעבר החציה האלכסוני מבואס והתחלתי להסתובב בשיבויה. שיבויה זה מקום מדהים וענקי, אבל לא היה לי ראש להסתובב בו, לכן אחרי שמצאתי ארקייד דקות הליכה בודדות ממעבר החציה פשוט מאוד נכנסתי אליו וביליתי בו את השעה שנשארה לי.

הארקייד לא התחיל בקומה שבה הכניסה אליו הייתה, היה מדרגות למעלה ומדרגות למטה. לשם התחלה נכנסתי לקומה הראשונה מלמעלה, שם ראיתי אנשים משחקים במגוון רחב של משחקי קצב, כאלו שאנחנו מכירים כמו דידיאר או גיטר הירו, וגם כאלו שאנחנו לא מכירים, עליהם אפרט עוד מעט כשאדבר על החוויה שלי בהם. כשניסיתי לשחק באחד המשחקים גיליתי שאין לי כרטיס ולכן תהיתי לעצמי אולי אני אוכל להשיג את הכרטיס בקומה התחתונה.

ככה מצאתי את עצמי יורד לקומה התחתונה שם היו משחקים ישנים וגם משחקי מכות, רק הקומה הזאת לבד הייתה מה שאנחנו בישראל עלולים לקרוא לזה בטעות "משחקיה", על אף שהמשחקיה הישראלית לא מתקרבת בכמות המשחקים בה לקומה הזאת לבד. ליד כל תחנת משחק היה מאפרה ובאמת אנשים עישנו חופשי בארקייד. התיישבתי לי על אחד המשחקים ושיחקתי דיגר ושאר משחקים מוזרים של העבר, גם משחק יריות עם מטוס שמגיע מלמטה ויורה. המשחקים פה עלו מטבע של 50 יין למשחק (2.5 שקל) ובמהירות מיציתי את זה וחזרתי לקומה העליונה, לנסות להבין האם אני לא מבין משהו נכון, בהתחשב בזה שלא מצאתי בקומה התחתונה שום מקום להשיג כרטיס משחק.

כשחזרתי לקומה הבנתי שהכרטיס משחק הוא רק בונוס וככה שיחקתי לי קצת במשחק קצב מוכר, המשחקים פה דרך אגב עלו 100 יין למשחק (5 שקל). אחרי ששיחקתי משחק אחד בו הלכתי לשחק משחק קצב על תוף ענקי עם שירים מוזרים שלא כל כך הכרתי. משם עברתי למשחק קצב שהיה הכי פופולארי בקומה הזאת, שלא הייתה כזאת גדולה. למשחק קצב היו 3 עמדות ורוב הזמן הן היו תפוסות אז עד שהצלחתי לתפוס לעצמי עמדה פשוט מאוד התחלתי לשחק בו. המשחק המדובר הוא ג'וביט. JUBEAT. המשחק הזה, בשונה לדידיאר ולגיטר הירו, הוא משחק שקיים רק ביפן ולפי מירב הבנתי קיים רק בצורת משחק בארקייד. הרעיון של המשחק הוא שיש לכם לוח מקשים בגודל 4 על 4, מקשים די גדולים, אתם בוחרים שיר, משחקים נגד 2 עד 3 שחקנים אחרים (מחכים עד שהשיר יתמלא בשחקנים ממקומות אחרים ביפן לפני שהוא מתחיל) ובעצם הפאנלים נדלקים לפי המקצב של השיר, ואתם צריכים ללחוץ עם האצבעות על הפאנלים כמה שיותר קרוב לזמן העלמותם. כמו בכל משחק קצב יש קומבו ויש שאר שטויות מגניבות.
היו על המשחק 3 שירים שאהבתי מאוד – והשירים האלו הם:
הוט לימיט (בקאבר של היי אנד מייטי קולור)

קונקט של קלאריס ממאדוקה

ונאטסומאטסורי של ווייטברי, שהיה באחד הסרטים של פוקימון

השירים היו בגרסא קצרה של דקה וחצי עד 2 דקות, וכיוון שלא היה לי כרטיס משחק לא יכולתי להתקדם במשחק מעבר ל-3 משחקים ואז לבצע שמירה. התמכרתי למשחק כל כך שאיחרתי לשותף שלי ברבע שעה, אבל בגלל שהייתי קרוב לנקודת המפגש ברגע שחזרתי לעצמי הגעתי לשם במהרה.

נפגשתי עם השותף שביקש שנסתובב יותר בשיבויה כי זה מקום מגניב, הסכמתי על אף שרציתי ללכת כבר לאיקהבוקורו. אחרי זמן מה של הסתובבות במקום הצעתי פשרה, "בוא נראה פה את קאיג'י במקום באיקהבוקורו ונלך כבר לאיקהבוקורו ביום אחר שבו היינו אמורים ללכת לשם." השותף הסכים להצעה ואמר לי ללכת למצוא קולנוע.

מסתבר שקצת ליד המקום בו נמצאנו היה קולנוע שאפילו הקרין קאיג'י, אבל חוץ מלהקרין קאיג'י הוא גם הקרין את פרק 0 של אנ-גו באותו יום ב-2 הקרנות. השותף הצטרף אליי במהרה והלכנו לקופה לקנות כרטיסים. ניסיתי את מזלי ושאלתי אם יש להם גם כרטיסים לפרק 0 של אנ-גו, אבל המוכרת אמרה לי שהם נגמרו, מה שקצת ביאס אותי. קנינו זוג כרטיסים לקאיג'י ואחרי שיחה קצרה על הנושא הגענו לכדי הבנה שמאוד חשוב לי לתקן את הלאפטופ שלי ובשביל זה אני מעדיף עכשיו לחזור למלון, להביא איתי את האחראיות, ולהגיע לסרט אחרי שאני מסיים את כל זה.

רצתי במהירות לתחנת רכבת שאמורה להיות הקצרה ביותר כדי להגיע למלון שלנו, אבל הסתבכתי עם התחנות כי היא נמצאה בקומה שלישית של הקניון שממוקם מעל לתחנת הרכבת של שיבויה. עד שמצאתי את המקום הנשמה יצאה לי, וככה הייתי ברכבת, קורא מנגה וממהר לי למלון. כשהגעתי לתחנה של המלון לפתע ירד מבול חזק. כדי שתבינו – הלאפטופ שלי היה בתיק שהיה עליי, ואת המטריות שכחנו במקום ליד תחנת הרכבת. ביפן – כשיורד "טפטוף" יורד גשם אמיתי שתוך דקות בודדות משאיר אותך רטוב לעצם, לא כמו בישראל, שכשאומרים "גשם רציני" מתכוונים גשם שאתה יכול להסתובב בו במשך עשר דקות לפני שהוא יעשה נזק כלשהו למכשיר חשמלי כלשהו.

תפסתי ספרינט לחנות נוחות וגיליתי שהמטריות לא בחוץ, נכנסתי לחנות והסברתי להם שחסרים לנו שתי מטריות, אחת שחורה, ואחת… הסתבכתי בלהגיד את הצבע השקוף, אבל הם הצליחו להבין אותי. הם באו להגיד לי שהם זרקו כבר את המטריות בדיוק בשלב שבו הם מצאו את המטריות שהם לקחו מבחוץ ומסתבר שזוג המטריות שלנו היו בין המטריות האלו. לקחתי את המטריה שלי והלכתי לי. בשלב הזה הגשם נרגע מחדש.

רצתי לכיוון המלון וחיפשתי את האחראיות אך לא מצאתי אותה. אמרתי "אולי היא פה איפשהו…" ולקחתי איתי את הקופסא של הלאפטופ. עליתי בחזרה לרכבת ומיהרתי, אבל הבנתי שאם אני אגיע לאקיהאבארה אני לא אגיע לסרט בזמן, ולכן סטיתי בכיווני לשיבויה, שם הסתבכתי ובמזל לחלוטין הצלחתי להגיע לקולנוע לפני התחלת הסרט.

עלינו לקומה שביעית, שם היה האולם בו הקרינו את הסרט. קניתי פופקורן ושתיה, שהפופקורן היה די דומה לפופקורן בארץ, חוץ מהעובדה שהייתה שם אופציה לקנות פופקורן בטעם קרמל.

ראינו את הסרט. הסרט התחיל בהודעה על זה שאם מישהו מצלם לידכם את הסרט במצלמה אתם חייבים להלשין עליו, וגם אמרו מה העונשים על זה, זה הסביר טוב מאוד למה אף אחד כמעט לא עושה את זה.

הסרט היה חמוד, על אף שהיו לי הרבה הערות על עיוותים עלילתיים ביחס לסדרה האמיתית, כמו העובדה שמסבירים שקאיג'י עלול לירוש את היודו בשלב כזה או אחר וכי איצ'יג'ו (היריב המרכזי שלו בעונה השניה) הוא בן אדם שמתחרה בו על לרשת את היודו… והעובדה שקיצרו חלק מהדברים שהיו באנימה ושינו את מה שקרה שם לחלוטין, כי פה לבחור שמת בסדרה הראשונה יש בת ולא בן והיא עסוקה בלבגוד בקאיג'י כל הזמן, ובלנסות לגרום לאריה לאכול את קאיג'י (משחק חדש שהוסיפו בסרט), אבל בסופו של דבר הסרט היה חמוד ומגניב. השותף הסביר לי למה הסרט נראה כמו שהוא נראה ביחס למה שקרה בסרט הראשון, שם הם גם שינו דברים וסוג של חפרו לעצמם בור.

יצאנו מהסרט מרוצים ושמחים ואני התעקשתי שעלינו ללכת לשחק פאצ'ינקו, כי פאצ'ינקו זה המשחק אותו משחקים בקאיג'י. השותף אמר שהוא יצטרף אליי כדי לראות אותי משחק בפאצ'ינקו, וככה בזבזתי את ה-100 שקל הכי מבוזבזים בחיי, במשחק פאצ'ינקו. משחק הפאצ'ינקו הוא לא משחק עמוק יתר על המידה, הוא משחק שככל שהיד שלכם מסובבת את העיגול שיגור יותר ככה הכדורים שנורים אחד אחרי השני נורים יותר חזק, וכדי לזכות במשהו בפאצ'ינקו (ואפילו להרוויח!) חייבים למצוא את הנקודה המסוימת בה הסיכויים שלכם להכניס כדור למרכז הם גבוהים ופשוט להתקבע בנקודה הזאת. משמע… זה בכלל לא משחק בשבילי. יצאתי משם מרוצה מזה שיצא לי לנסות לשחק בפאצ'ינקו אבל מבואס על הבזבוז של המאה שקל רק כדי להבין את המשחק.

משם חזרנו למלון ובזה נגמר לו עוד יום בטיול. בפוסט הבא על הטיול נגיע ליום הבא שבו יהיה הביקור בדאיבה, ככה ששווה לחזור ולקרוא! בימים הקרובים עוד פוסטים על אנימה.
עד כאן להיום,
אורי מרקוביץ'

הסרט מציג את מה שלדעתי היא העלילה הכי טובה בהארוהי שהייתה עד כה, ולשמוע קצת על הדעה שלי על הסרט, אתם יותר ממוזמנים לקרוא את הסיקור!

על אף שראיתי את הסרט מזמן (לפני כבר שנה?!), כיוון שנבחר בהצבעה כי אכתוב על זה (לפני כ-9 חודשים, אבל מי סופר :O) אני אכתוב על זה עכשיו, ואכתוב גם בקרוב על פאנטי אנד סטוקינג בתקווה שבקרוב הבלוג שלי יתמלא בפוסטי סיקורים ושאר דברים שמעניינים אתכם, והסקר שיש בצד יהפוך להיות קצת יותר עדכני עם רוח התקופה.

במקור תכננתי לפרסם את זה קצת לפני הטיסה ליפן אבל לא יצא לי, ככה שאת החלק של ה"סוף" סיימתי רק היום, ברגע בו אני כותב את זה. אני מזכיר לכם כרגיל שלפני יומיים בודדים כתבתי כאן פוסט על גיוס תוכן להארוקון, ככה שכדאי להגיע אליו ולקרוא, וגם תוכן העניינים מעודכן עם כל הפוסטים, ככה שאחלה דרך לעקוב אחרי מה שעשיתי בבלוג עד כה.

הערה אחרונה – הסקר שיש בצד שוב פעיל. בסוף התקופה הקרובה 2 הפוסטים שקיבלו הכי הרבה קולות יקבלו פוסט של ממש והפוסט שקיבל הכי קצת קולות יסולק, ככה שאם לא הצבעתם עדיין, כדאי ללכת ולהצביע. לאחר מכן יעלה סקר חדש, אז יש למה לחכות!

The Disappearance of Suzumiya Haruhi

אורך: שעתיים וחצי.
ז'אנר: דרמה, מיסתורין, על טבעי, קומדיה.

עלילה

מי שלא יודע מה זה סוזומיה הארוהי… מדובר פה על נערת תיכון קופצנית שמחפשת את כל מה שעל טבעי, אספרים, נוסעים בזמן וחייזרים. היא מקימה מועדון בשם הSOS-DAN במטרה למצוא אותם, רק מה שהיא לא יודעת זה שהמועדון שלה, חוץ מיד ימינה, קיון, מכיל באמת אספר, נוסעת בזמן ורובוטית חייזרית.
מי שכן יודע על כל הכוחות המיוחדים האלו הוא דווקא קיון, בחור פשוט שמאוהב במיקורו, הנוסעת בזמן, אך במקביל מסתמן שהארוהי, שמנצלת אותו כל הזמן, מאוהבת בו. קיון מתוודה במהירות לעובדה שכל בעלי היכולות המיוחדים האלו קיימים רק בגלל שהארוהי היא *אלוהים* ולפני 3 שנים יצרה את העולם כמו שהוא עכשיו.
הסרט גולל עלילה מהנובל שבה בשל רצונותיו של קיון, שסובל מהארוהי קשות, קיון מוצא את עצמו בעולם בו הוא והארוהי לא נפגשו, כי הארוהי לא הגיעה לתיכון שלו. הוא חוקר מה גרר לזה ומבין בתהליך מה דעתו על הקשר שלו עם הארוהי.

העלילה הזאת היא עלילה מורכבת שכוללת בה הרבה מיסתורין, פנטזיה ועומק ולכן היא העלילה שהכי נהניתי ממנה עד כה, ובהחלט גרם לי לא להצטער על זה שסיימתי את העונה השניה של הארוהי.
על אף שכדאי מאוד לציין את העובדה המאוד פשוטה שכדי לראות את הסרט, בשל החוסר בכרונולוגיה ברורה בסדרת הארוהי, צריך רק לראות עד הפרק הראשון של העונה השניה (כולל), כי זה כל מה שרלוונטי לעלילת הסרט.

ציון: 10 (כי מגיע לעלילה שמעניינת אותי כל כך)

דמויות

כשזה מגיע לדמויות, הסרט הזה מעלה בך כמה שאלות ומראה לך שהדמויות של הסדרה לא כאלו ישרות ויציבות, כל אחת בנישה שלה, כמו שחלקנו עלולים לחשוב ואף להתאכזב. בזמן שבמהלך רוב הסדרה היחידי שבאמת משתנה הוא קיון, שמגלה יותר ויותר על העולם סביבו ועל זה שעליו להיות הגיבור שמייצב את "אלוהים", בסרט הזה אנחנו רואים פיתוח דווקא לדמותה השקטה של יוקי נאגאטו, דמות שרבים אוהבים בשל אופיה השקט וגישתה הקרירה.
דווקא העובדה שבה אנחנו מגלים שגם החייזרית הרובוטית יוקי נאגאטו היא בחורה עם רגשות, בחורה יותר מורכבת ממה שיכולנו לחשוב, שממש גורם לי להתלהב מהסרט הזה, ומעבודתו המדהימה של הצוות המפיק.
חוץ מלראות רק את יוקי נאגאטו בצורה שונה, אנחנו רואים איך כל אחד ואחד הדמויות היה נראה אם הארוהי לא הייתה מתערבת בחייהם בצורה בה היא התערבה, מה שמוסיף לסדרה פן הרבה יותר עמוק ומרחיב את הכותר הרבה יותר טוב מאשר שתי העונות הצליחו לעשות ביחד.

ציון: 10 (איך לא? ממש נהניתי)

אנימציה

אף פעם לא היו לי תלונות לאנימציה של קיו אני להארוהי וגם אני מאמין שאם יהיה כותר חדש, לא יהיו לי. בשל האדפטציה של הסרט, האנימציה בסרט הייתה פשוט מאוד מדהימה לרמה שגרמה לרעיון של "בואו נראה את הסרט על מסך גדול" להיות רעיון טוב לחלוטין. אני חושב שאם הרעיון של העלילה המעולה לא מושך אתכם לסדרה, אולי האנימציה של הסרט תהווה סוג של EYE CANDY בשבילכם לבוא ולראות את הסדרה.

ציון: 10 (כי סחטיין)

פסקול

במהלך הסרט היו כמה סצנות ארוכות שבהם מבחינתי האישית "לא קרה כלום", לא רבות מהן, אבל היו כאלו, סצנות שכל המטרה שלהן הייתה להראות את קיון רץ לו בניסיון להגיע למקום כזה או אחר, דווקא הפסקול של הסרט גרם לזה שאפילו הסצנות האלו הפכו להיות נסבלות בעיניי, ובכך תרמו לא מעט לסרט. הפסקול היה טוב כמו שהייתי יכול לצפות לסרט מושקע ברמה שכזאת.

ציון: 10

סוף

אם יש משהו אחד שחשוב בסרט, בתור היותו השקעה כזאת גדולה, היא שהסוף יהיה חזק שייתן הרגשה שכל הזמן שביליתי בלראות את הסרט היה שווה את זה. זה יותר קריטי מסדרה, כי סרט רואים בהרצה אחת, בשונה לסדרה אותה אפשר לפזר, וגודל ההשפעה של הסוף יורד. אם להוסיף עוד נקודה שהפכה את הצורך בסוף טוב לקריטית בסרט הזה היא העובדה כי הוא היה באורך של יותר משעתיים וחצי וכמה סצנות הרגישו גם קצת ארוכות, אבל אם אצטרך להגיד את דעתי על הסוף של הסרט… אדיר. הסוף היה מעולה וגרם לכל הסרט להרגיש כאילו הוא שווה את זה, אפילו לכל הסדרה להרגיש הרבה יותר שווה, על אף שהיא לא נגמרה בכלל.

אכתוב פה בכמה נקודות כמה דברים שאני חושב על דברים שקרו בסרט בשבילכם להתייחסות, כיוון שעבר הרבה זמן, משום מה, אתייחס רק לדברים הממש רציניים שאני זוכר (החלק הזה היחידי שנכתב שנה אחרי). כרגיל בבלוג, אם מישהו רוצה להגיב על משהו שנכתב תחת התגית השחורה, הוא צריך להוסיף לתגובה שלו את המילה "ספויילר" וככה אני אצטרך לאשרה לפני הפרסום שלה, ואוכל להשחיר את החלקים הספויילרים בהודעה כדי להקל על שאר המשתמשים.

יוקי נאגאטו
אולי אחד הקטעים האדירים ביותר בסרט הוא לגלות שהדמות המופנמת וחסרת הרגשות הזאת (הלא היא חייזרית!) בעצם מחבבת את קיון ובגלל השפעתם של הרגשות שהיא הכניסה את כולם לתוך העולם בו הארוהי "נעלמה", העובדה שהיא התנהגה לא כמו עצמה בעולם המזויף כבר גרם לי לחייך בטירוף ורק לאהוב את הסרט הזה עוד יותר.

קיון
אלוהים או לא אלוהים? עכשיו הוא סופסוף מבין מה זה אומר שיש בידיו כוח לשנות דברים. הצחיק אותי בטירוף שהסרט נגמר בזה שהוא מבין שמתישהו הוא יצטרך לחזור אחורה בזמן כדי לדאוג שרצף הזמן והחלל יעבוד כמו שצריך, מה שמשאיר לו את האופציה להחזיר את העולם למצב שבו הוא היה בסרט, מבחירתו שלו, כמו בוס!

ציון: 10

מי את ומה עשית ליוקי?

קיון, רוץ! יותר מהר מהרכבת!

לפחות היא לא מנצנצת...

יאללה, חג מולד!

ציון סופי: 10

אני חושב שהסרט הזה הוכיח לי סופית למה חייבים לראות את הארוהי ולמה הארוהי זה אדיר. מי ממכם שלא יצא לו לראות הארוהי, לכו לראות כדי שתוכלו לראות את הסרט, הוא בהחלט שווה את זה!

עד כאן להיום, עוד הרבה פוסטים בדרך, כמו שאפשר לראות.
שלכם,
אורי מרקוביץ'

לפני שאעבור לבשר האמיתי של הפוסט, אזכיר לכם שרק אתמול פרסמתי את חלק ד' של הטיול ליפן, ככה ששווה לקפוץ לקרוא, אבל חוץ מזה שפרסמתי את זה אתמול, אני עדיין עובד מסביב לשעון על פוסטים, ונכון לרגע זה יש סיכוי לא רע שהפוסט הבא עדיין יהיה פוסט על אנימה (ולא עוד פוסט טיול ליפן, לאלו ממכם שלא רוצים לקרוא את הכל ברצף).

מזכיר לכם שתוכן העניינים מעודכן, ככה שאם אתם רוצים לקרוא עוד מהדברים שכתבתי בבלוג, אתם מוזמנים להכנס לשם ולהתעדכן.

הארוקון 2012

לפני שאני אגש לסיבה הגדולה שבשבילה אני כותב את הפוסט הזה חשבתי לנצל רגע קט בשביל זוג דברים.

א'. לכל אלו ממכם ששואלים "מה זה הארוקון 2012?" אני רוצה לתת לכם תשובה ארוכה וחופרת, אבל במקום זה אני אפנה אתכם לאתר שלנו, האתר של הארוקון 2012, שבו תוכלו למצוא את כל המידע שאתם צריכים על הכנס.

ב' ברצוני לתת לכם הסבר קצר על מה אני עושה בתפקידי בתור "מלווה הוועד של הארוקון 2012". התיאור הכי קצר הוא שאני מפקח על המנהלים של הכנס בשביל הוועד, כדי לעדכן את הוועד וכדי להיות עם היד על הדופק בקשר למה שהולך בכנס. בתור בן אדם שמנוסה בכנסים (הייתי בסגל של כל כנסי אמא"י חוץ מהארוקון 2011) קיבלתי עליי את התפקיד שמצריך לא קצת עבודה של ייעוץ, הכוונה ועזרה למנהלים ולחברי הסגל, כדי לוודא שהכנס ייצא הכי טוב שאפשר.

לאחר מכן, למה בעצם אני כותב את הפוסט הזה עכשיו ולא קרוב יותר לכנס?

גיוס תוכן

משהו שבאופן מוזר הרבה אנשים לא יודעים על כנסים – אמא"י מארגנים את הכנסים מהקהילה בשביל הקהילה. כל חברי הסגל הם אנשי קהילה שהראו רצינות ואחראיות לרמה שהוחלט לקחת אותם לקחת חלק בסגל של הכנס, באמונה מלאה כי איתם אפשר להנפיק את הכנס הטוב ביותר. אבל… הדבר הכי חשוב בכנס הוא התכנים. התכנים של הכנס, כמו גם הסגל של הכנס, מגיעים מהקהילה ולא משום מקום אחר. נכון שאנחנו מביאים לעיתים הקרנות או הרצאות של מרצים חיצוניים, אבל בעבר הרחוק כשהבאנו בעיקר מרצים חיצוניים, המרצים לא רצו לחזור יותר לכנסים בשל מצב הקהילה, שלא כיבדה את המרצים כמו שמגיע להם רוב הזמן. בשל זה הוועד הראשון החליט להפסיק לבנות על בסיס של מרצים חיצוניים ולהפחיתם לאנשים שאנחנו או יודעים שיביאו הרבה אנשים או שהם קבועים בכל מקרה. באותו שלב מרכז התכנים עבר לידי הקהילה.

בכנס כאמ"י האחרון, נגלה לעיניי מראה מדהים, מראה שלא ציפיתי בכלל. בכאמ"י 2011, שהיווה אחת הסיבות להעלמותי מהבלוג, לקחתי על עצמי את תפקיד עוזר התוכן לצידו של אור פרלמן, שמתפקד גם בכנס הזה כמנהל התוכן של הכנס, ועבדנו קשה, קשה מאוד, כדי להשיג מרצים מהקהילה להרצות והשקענו בהרצאות וחיפשנו הרצאות שנראות לנו טוב ובסוף המצב היה שההרצאות היו מלאות עד אפס מקום, חדר ההרצאות שברוב הכנסים התמלא בקושי היה מלא כמעט במשך יום שלם. היו הרצאות בהם היו פחות אנשים, אבל להערכתי לא הייתה הרצאה עם פחות מ-15 איש, אפילו מול אירוע הקוספליי. היו הרצאות בהם אנשים עמדו מאחורה או ישבו על הרצפה מחוסר במקום. גם הסדנאות היו די מלאות. מרגישים שיש תנועה בקהילה לכיוון תוכן.

אבל… גיוס התוכן של הארוקון 2012 התחיל, ואנחנו עדיין מחפשים אתכם, אנשים שקוראים ותמיד תוהים לעצמם "איך נוכל לתרום?"
מי שזוכר את הפוסט איתו די פתחתי את הבלוג, ההצטרפות למאבק – הבהרתי שאני כאן לכתוב בבלוג במטרה אחת – אני רוצה לחזק את תחום התוכן בקהילה, אני רוצה לעודד אנשים ליצור – אם זה בהרמת בלוג, אם זה בלקחת חלק בבלוג קיים ואם זה בהרמת הרצאה של ממש. מהרגע שפתחתי את הבלוג העברתי 3 הרצאות שונות ומצאתי את עצמי בצורה מאולתרת בהרצאה נוספת, ולמקרה שמישהו חושב שבזה העבודה שלי נגמרה טועה, אני הולך להמשיך ולהרצות, כנראה לא בהארוקון 2012, אבל כשתהיה ההרצאה הבאה היא תפורסם כהרגלה בבלוג.

כבר בפוסט על המאבק אמרתי שאנשים עלולים לאבד את עצמם בחלק של הרעיון, והצעתי לאנשים עזרה בזה. נתתי להם עזרה בשלב הזה ורציתי שהם יישבו על הרצאה. בסוף לא יצא מזה כלום, אך במהלך העבודה על כאמ"י 2011, פיתחנו הליך "הכשרת מרצים" משל עצמנו כדי לקדם את התחום, אור העלה את הרעיון ואני עזרתי. הרעיון היה פשוט – הכנו מסמך שמטרתו לתת כמה דגשים למרצה המתחיל על מה כדאי ולא כדאי לעשות בהרצאה, בבטא, במצגת, כדי לתת לו קווים מנחים. חוץ מזה ביקשנו לעבור על המצגות של כולם כדי לחוות דעה עליהם מראש. בכאמ"י 2011 בנוסף לזה ביצענו ארבעה בטאות אישיות, ערבים בהם אני ואור נפגשנו והגענו למרצים שלנו כדי להקשיב להם מרצים – ולתת להם הערות על מה היה חסר לדעתנו, מה כדאי להם לשפר, ואיך הם יכולים להציג יותר טוב. אנחנו רוצים להמשיך ולשפר את זה, וזאת רק נקודת התחלה.

אם כך – כשזה מגיע להרצות – כבר אין מה לפחד. אמא"י רוצים לפתח מרצים מהקהילה, ולכן אנחנו משקיעים משאבים בדיוק בזה – בגיוס והכשרת מרצים חדשים. מעוניינים להרצות וחוששים שאתם לא מנוסים? תשלחו מכתב להציע את ההרצאה שלכם, מה יש לכם להפסיד. רוצים להרצות אבל אין לכם רעיון על מה להרצות? להזכירכם, הפייסבוק שלי נמצא בלינקים בצד, וחוץ מהפייסבוק שלי, אתם יכולים גם להגיב פה ולהגיד שזה המצב שלכם, ואני אשמח לבצע איתכם סיעור מוחות כדי לעזור לכם למצוא על מה הכי מתאים לכם להרצות.

וכמובן, שהעניין לא נגמר בהרצאות. בכנס יש מגוון רחב של פעילויות וחדר הרצאות הוא רק אחד מהם – יש גם סדנאות ופאנלים! בכנס שעבר הרמנו כמה סדנאות ביוזמות שלכם, חברי הקהילה, והרמנו גם פאנל קוספליי אחד – שאורגן בסופו של יום על ידיי – פניתי לקבוצת אנשים שחשבתי שמוכרים בתחום הקוספליי והצעתי להם להרים פאנל קוספליי. אנשים מאוד נהנו בפאנל ולכן אני שמח שלקחתי את היוזמה אבל… בסופו של יום – כל בן אדם שרוצה לתרום תוכן מבורך – אתם חושבים שאתם ממש מבינים בנושא שצריך להיות עליו פאנל? אתם מוזמנים להציע את עצמכם לקחת חלק בפאנל שכזה, אפילו לנסות לאסוף את כל חברי הפאנל. אתם ממש מבינים בנושא מסוים, כמו איך להכין פרופס, איך ליצור קיפולי נייר מגניבים, איך לצייר מאנגה? או מגוון נושאים אחרים מגניבים שכאלו? תציעו את עצמכם כדי לארגן סדנא בכנס ואנחנו נשקול את הצעתכם בצורה הכי רצינית שיש.

הסוג האחרון של תכנים – האירועים המיוחדים – הוא דבר שהיה לי רצון לקדם בכאמ"י 2011, אבל זה לא יצא לפועל ממגוון סיבות, אחת מהן – שלא מצאתי אנשים שירימו את הפעילויות שרציתי. היה לכם רעיון לשעשעון טיפשי שחושבים שיכול להצחיק? לטריוויה? (רגילה או מיוחדת) לאירוע מגניב שלא ראינו עדיין בכנסים?! אתם יכולים להציע גם תוכן מיוחד ואנחנו יותר מנשמח לקבל כאלו.
ברשימת הרעיונות שלי לתכנים מיוחדים יש דבר מאוד ספציפי שאשמח אם נשמה אמיצה תהיה מוכנה לנסות להרים – מכירים את משחק העיירה? לפני זמן מה שיחקתי בפורומים של מנגהפוקס בגרסאת העיירה של קוד גיאס, המשחק המקורי הוא משחק בו יש רוצח שמסתובב בעיר וצריכים לגלות מי זה וכל יום מוציאים מישהו להורג באשמת היותו הרוצח ובלילה הרוצח רוצח מישהו. בגרסא של קוד גיאס לכל שחקן יש אפשרות מעניינת לעשות במשחק והוא משוחק בצורה שונה מהעיירה אבל בקונספט זהה, יש את זרו שכל לילה הורג מישהו וצריכים למצוא להרוג את זרו, כאשר כל שחקן משתייך לקבוצה שלה יש תנאיי ניצחון מיוחדים.
אם מישהו רוצה להרים משהו כזה, אתם מוזמנים לפנות אליי…

אתם בטח שואלים את עצמכם איפה נרשמים לכל הדברים. אם אתם רוצים להרשם פשוט כנסו לדף ההרשמה לתכנים באתר ותשלחו בקשה. תטופלו במהירות, אל תדאגו!

ואחרון חביב, כבקשה ממי שמעבירה את האירוע הזה.

אירוע נגינה

מי שלא יודע בכנס הקרוב מגיעים גג-קוורטט (האלו ששרו את השיר עם ה-40 מימים השונים) וחוץ מזה באירוע פתיחה אנחנו מתכננים אירוע נגינה, לכל מי שיודע לנגן על כלי כזה או אחר. יש לנו בחורה שמנהלת את זה והיא דואגת לעבור על ההרשמות ולבחור אנשים על בסיס המקום והזמן שמוקדש למקטע זה. הרעיון הוא לנגן שירי אנימה ובשביל זה יתקיימו מספר חזרות קדם הכנס כדי שזה יהיה משהו מוצלח, ככה שאם אתם יודעים לנגן משהו ואוהבים שירי אנימה, זה ממש מומלץ!!!

השתכנעתם? רוצים להרשם? ולו רק כדי לשמח את מארגנת האירוע הנחמדה שמחכה לכם? אז כנסו ללינק הזה, פרטים בתחתית העמוד!

טוב, זה כל מה שיש לי להגיד כפרסומת לכנס, מקווה לראותכם שם! וכמובן, אתם מוזמנים להשאיר פה הודעות ולחלוק את הפוסט עם כולם. עוד פוסטים מגיעים בקרוב!

עד כאן להיום,
אורי מרקוביץ'

כהמשך של קצב פרסומים מהיר בבלוג פרסמתי את החלק האחרון לזמן הקרוב של התחלת עונת ינואר 2012, לפני הסיכום, ככה שאתם מוזמנים ללכת ולקרוא את חלק שלישי של התחלת עונת ינואר 2012. אני רק מזכיר שלקבל פידבקים על הסיקורים שלי עוזר לי להפוך אותם להיות עוד יותר מעניינים בשבילכם. למי שחשב שעכשיו שסיימתי את זה אני אפסיק עם סיקורי אנימה עד סוף סיפורי הטיול טועה, אז יש למה לחכות!
מי שרוצה לראות פוסטים ישנים יותר מוזמן להכנס לתוכן עניינים המעודכן שלנו.

והנה רשימת הפוסטים הקודמים על הטיול שפורסמו בבלוג:
הקדמה
חלק א'
חלק ב'
חלק ג'

הטיול הראשון ליפן – חלק ד'

היום השלישי – ה-20.11.11

קמנו בבוקר והתפתח דיון על מה נעשה היום. השותף רצה ללכת לחפש ספק טלפון שיהיה מוכן שהוא יעשה דרכו נקודה חמה ניידת של ווייפיי ואני רציתי לקחת את הלאפטופ לתיקון כדי לוודא שהמקשים שלו עובדים לפני שאני יוצא משטחי יפן. הבוקר לא עשינו שטויות ולקחנו איתנו מטריות של המקום (כי אני את שלי כבר זרקתי). באותו יום קיבלתי את הקוד האישי של אחד מכרטיסי האשראי החדשים שלי, וכיוון שלא היה עליי כסף, עצרנו בחנות של רשת 7-11 כדי לנסות להוציא משם כסף מהכספומט, אך האשראי שלי לא היה מוכן בטענה שהסכום היה גדול מדי ולאחר מכן שהאשראי חסום בשל זה. נכנסנו גם לחנות של רשת לורנס באותה מטרה, אבל הכספומט בלורנס הוא לא בינלאומי. יצאנו משם והשארנו את המטריות במקומם. (לקח לנו הרבה זמן לשים לב לזה!)

וככה בהגיענו לרכבת התפצלנו לדרכינו, אני הלכתי לאקיהאבארה והוא החליט ללכת לפניי להאראג'וקו ושאני אצטרף אליו אחרי זה. במהירות מצאתי את עצמי מול הסניף הענקי של יודובאשי קאמארה, כיוון שהוא ממש ליד תחנת הרכבת בה אני יורד.

היה זה בדיוק לפני הפתיחה של יודובאשי, ככה שזכיתי לצפות במחזה החמוד שבו כמות גדולה של אנשים עומדים מול הכניסה, חלקם אוטאקואים מוצהרים, חלקם לא, מחכים שהמוכרים יפתחו את החנות. בינתיים, בחנות עצמה, כל אחד מהעובדים היה חייב לעבור על מחלקה כזאת או אחרת לוודא שיש להם הכל, וברגע שהם גילו שיש להם הכל, הם היו צריכים לעמוד בתנוחת "הקשב" שכזאת ליד העמדה שלהם, לחכות שהאנשים נכנסים, ולברך את פניהם. בהזדמנות זאת גם ראיתי מה שנראה כמו… שוטרת? או שומרת, או איך שלא תרצו לקרוא לזה, שבאמת נראתה כמו כל השוטרות המוזרות האלו באנימות שראיתי. לא עולה לי בראש כרגע שם של אנימה ולרוע המזל לא צילמתי תמונה, ככה שתצטרכו לדמיין על מה אני מדבר.

נכנסתי למקום ביחד עם כולם וישר פניתי למחלקת תיקון של הלאפטופים, שאמרו שעל אף שקניתי את הלאפטופ אצלם הם חייבים שאביא להם את האחראיות כדי שיוכלו לעשות משהו בקשר לזה, מבואס לחלוטין יצאתי מהמקום, תוהה איפה יכול להיות שהאחראיות נמצאת אם היא בכלל קיימת.

כשיצאתי משם עברתי ליד דוכן של פיגרים (כן, דוכן כזה ברחוב, רק שזה היה ברחבה שנמצאת ממש ליד יודובאשי), אבל כיוון שמיהרתי לפגוש את השותף בהאראג'וקו, רק עצרתי ושאלתי אותם כמה עולה פיגר חמוד בטירוף מטייגר & באני של טייגר מחזיק בובת ארנב, אותו במקרה ביקשו ממני לקנות, וקיבלתי תשובה פשוטה "אנחנו נפתחים רק בעשר, מצטערת". הייתי שם בתשע ומשהו, ורציתי למהר להאראג'וקו מהר ככל שאוכל, לא ידעתי כמה זמן ייקח לי ולכן העדפתי לעשות את זה מוקדם. רק מאוחר יותר גיליתי שזה היה דוכן מיוחד שהיה פתוח רק בגלל שהיה יום ראשון, וממש התבאסתי מזה. וככה הגעתי להאראג'וקו, בלי טיפת כסף אליי, רק אשראי וכרטיס רכבת, דרך קו היאמאנוטה שהזכרתי פעם קודמת.

בהגיעי לתחנת האראג'וקו, שהיא תחנה קטנה, ישר ירדתי וחיפשתי משהו לאכול. רציתי ללכת לאכול בחנות שנראתה כמו רשת של גיודון (שאני לא זוכר את שמה, אבל גיודון זה אורז שעליו יש עוף), וכשהתיישבתי ישר שאלתי אם הם מקבלים כרטיסי אשראי. מסתבר שעל אף שהם רשת (ראיתי חנויות שלהם במקומות אחרים) הם לא מקבלים כסף מאשראי אלא רק כסף בהמחאה מאוד ספציפית שברור שלא היה לי בכלל. קמתי וביקשתי סליחה והמשכתי ללכת. נכנסתי לחנות נוחות באזור רק כדי לגלות שהכספומט לא מקבל את הכרטיס שלי (לכן כדאי לזכור אילו חנויות נוחות מחזיקות כספומט בינלאומי).

ירדתי במורד אחד הרחובות המרכזיים של האראג'וקו, מדרחוב יפה עם הרבה חנויות אופנה עליו. אני לא מתעניין באופנה ולכן זה לא הדהים אותי, אבל צילמתי כמה תמונות מהדרך כדי שתבינו מה יש בהאראג'וקו, לא יותר מדי משום מה.

בחור שמפרסם חנות בלבוש אופנת הרחוב של האראג'וקו

ככה נראה הרחוב המדובר, למי שתהה

בעודי יורד ברחוב בחיפוש אחר חנות נוחות עם כספומט בין לאומי, לפתע עצר אותי אפריקאי והתחיל לדבר איתי באנגלית, ניסה לשכנע אותי להכנס לחנות בגדים שלו כדי לקנות כמה בגדים מגניבים במחירים מגניבים. אני לא אוהב שמנסים לשדל אותי לדברים, אבל לא נעים לא להקשיב לאנשים שמדברים איתי, ולכן דיברתי איתו והסברתי שגם אם רציתי אין לי איך לשלם לו והסברתי לו את המצב שלי והוא כולו כזה "אה, כספומט בינלאומי? יש בחנות נוחות פה ממול!" (מצביע ישר), וככה הגעתי לחנות נוחות וניהלתי שיחה ארוכה עם בן אדם בטלפון תמיכה על הבעיה של האשראי שלי עד שהצלחתי בסוף לשלוף סכום בסדר גודל של 1000 שקל.

הלכתי לאכול גיודון ותצפתתי על תחנת האראג'וקו במקרה והשותף יגיע לשם, כשהגיע זמן המפגש הלכתי לחכות לו בכניסה לתחנת האראג'וקו שם חיכיתי במשך זמן מה, וראיתי הרבה יפנים וגם תיירים שמחכים לאנשים עומדים לידי. בסוף השותף הגיע, עדכן אותי שהוא הסתובב בהאראג'וקו ולא מצא כלום, אבל התחיל להבין בקצת את הרחובות, ולא הצליח למצוא כמעט חנויות של רשתות פלאפוניות. אמרתי שאני אעזור לו לחפש וככה התחלנו להסתובב עד שהגענו לחנות פלאפונים שם אמרו לנו שלתיירים לא מוכרים כלום כי צריך בשביל זה חוזה ואין שכירות, אלא רק בשדה התעופה.

המשכנו ללכת ברחובות הצדדים של האראג'וקו, תוהים למה לא ראינו יותר מדי בחורות באופנה מוזרה על הרחוב המרכזי שהיינו בו. השותף אמר שהוא רעב ולכן הוא רוצה שנלך לאכול איפשהו, אבל בטיול במקום כמעט איבדנו את הדרך שלנו. באחד הרחובות הצדדים מצאנו מכונת שתיה עם קפה בוס. הקפה הראשון שראינו כשנכנסנו ליפן, אבל כל פעם שעברנו ליד מכונה שהיה בה קפה בוס, נגמר הקפה ולכן לא יכולנו לקנות אותו כדי להבין מה הטעם שלו. מתלהבים מהמציאה, קניתי את הקפה (במצב חם, כי ככה הוא הוצע) ואפילו שתיתי אותו. זה היה קפה טעים מאוד, מתקתק, מאוד עוזר לעירנות. הנה תמונה כדי שיהיה ברור מה זה התערובת קשת שכל כך התלהבו ממנה.

קפה בוס! לבוסים אמיתיים!

משם המשכנו והגענו לרחוב ראשי בהאראג'וקו, שם נתקלנו במסעדת ראמן שנראתה די מסורתית. בשל הרצון של השותף לאכול נכנסנו וכיוון שלא תהיה לי כנראה עוד הזדמנות כזאת, מצאתי את עצמי אוכל ראמן. בגלל שבכל הראמן יש חזיר ביקשתי שיורידו אותו ואכלתי את זה בלי החזיר, נהניתי מהמנה מאוד, כשיצאנו ביקשנו מהמנהל שם להסביר לנו איך להגיע למקדש מייג'י, שהוא אמר לנו שהוא בצד השני של הכביש, רק שאנחנו צריכים לעשות סיבוב ענקי כדי לעקוף את פסי הרכבת. בקשה אחרונה שלי הייתה "אפשר אולי לצלם את המקום?" והוא אמר "בשמחה!" וביקש מהטבח לחייך, אך אני, ברוב רשעותי, רציתי תמונה אוטנטית, לכן צילמתי לפני שהוא חייך!

כן, ככה זה נראה, רואים את המטבח והכל.

משם המשכנו ללכת לכיוון מקדש מייג'י כי הבנו שבהאראג'וקו לא נמצא מה שחיפשנו, ובאמת הגיעו שמועות שלא רואים כמעט כלום, חוץ מימי ראשון, וגם זה משתנה בין התקופות. בשלב מסוים, בעודנו הולכים בהאראג'וקו, מצאנו ליד תחנת הרכבת זוג בנות בלוליטה, ולכן עקבנו אחריהן במחשבה של "איי, בכנסים הרעיון של 'עקוב אחרי הפריקים!' עובד, למה לא ננסה אותו גם כאן?" אבל בעודנו רודפים אחריהן תפס אותנו בחור שזיהה ישר שאנחנו תיירים וביקש מאיתנו לתרום כסף לשיקום יפן אחרי רעידת האדמה, והראה לנו תעודה שמוכיחה שהוא באמת מתרים רשמי, רשם את הפרטים שלנו, ואנחנו שילמנו כל אחד 100 שקל למאמץ, אך בזמן הזה איבדנו את הלוליטות.

בשלב הזה התחלנו להסתובב ברחוב הארוך של האראג'וקו אחרי שהרגשנו אבודים מהמרדף אחרי איפה כל הלוליטות מתאספות, וראינו תור ארוך ארוך שקופץ מעל לחנויות (מה זאת אומרת? תסתכלו על התמונות!), מופתעים מהתופעה ניסינו להבין למה אנשים עומדים בתור ובסוף גילינו שזאת מסעדה בהאראג'וקו שמתמחה כנראה בקינוחים אבל מגישה אוכל רגיל גם כן. הייתי בהלם מהתופעה שצילמתי כמה וכמה תמונות.

העץ אשוח בכניסה למסעדה המדוברת

וככה נראה האזור בו מתחיל התור

רגע, מה?! התור קופץ מעל לחנויות!!! יש אנשים שעובדים בלסדר את זה שזה יעבוד.

משם החלטנו לעבור כבר למקדש מייג'י, לאחר שהבנו שאין שום דבר מעניין לעשות, ולכן חזרנו על עקבותינו, בדרך מצאנו חנות שנקראת CONDOMANIA, כיוון שמיהרנו לא היה לנו זמן לבדוק מה באמת יש שם, אבל השותף אמר "אם אתה כבר מצלם, תצלם את הדברים החשובים!!!" וככה מצאתי את עצמי יוצר את התמונה הזאת!

הלוואי שהייתי יודע מה מוכרים שם, אפשר רק לדמיין...

עצרנו בצומת שליד הגשר שמוביל למקדש מייג'י, לפני שנכנסנו למקדש מייג'י, כי השותף היה צריך לקיים שיחת טלפון. גם פה היה תור מטורף עם קפיצות כדי לא לאפשר לאנשים לחסום מעברים, הפעם זה היה למסעדת בופה זולה של אכול כפי יכולתך. עם כמות האוכל שיפנים אוכלים לא ידעתי שהדבר הזה קיים וכזה פופולארי שכל כך הרבה אנשים רוצים להכנס.

בזמן שחיכיתי לשותף שיסיים את שיחת הטלפון שלו, עברה לידי משאית ענקית שניגנה מנגינה לא ברורה, זה נשמע כמו פרסומת של חברת הדברה, אבל אם מסתכלים על האוטובוס זה נראה כמו פרסומת ליציאת סינגל של להקה לא ברורה. מי שלא מבין על מה מדובר יכול להסתכל על התמונה למטה.

מה לעזאזל הם מפרסמים?

לאחר שהוא סיים נכנסנו סוף סוף למקדש מייג'י. לפני הכניסה ראינו על הגשר את המקום בו כל הבנות שלבושות בקוספליי ואופנת האראג'וקו עומדות ומחכות שיצלמו אותן. היה בן אדם נחמד שעמד עם שלט של "אל תצלמו בלי לבקש רשות!" וככה מצאתי את עצמי פונה לקבוצה של 3 בנות שהיו שם ואומר להן "איי, בנות, אפשר לצלם אתכן?" והן כזה "רגע, אתה לא רוצה להצטלם איתנו ביחד?" ולזה עניתי ביפנית די ברורה "מבחינתי זה בסדר לצלם רק אתכן", מה שמאוד הצחיק אותן וגרם להן לחייך, והנה התמונה שיצאה!

בנות על הגשר.

בעודנו נכנסים למקדש מייג'י, ראינו את המראה הראשון שזה השער הענקי, שנקרא TORII, בכניסה לאזור המקדש. לאחר שעברנו אותו פגשנו בישראלי אחר שהיה בטיול ביפן וידעתי שהוא בטיול והתפתח ביננו דיון קצר, צחקנו על מה ההסתברות אבל מהר מאוד הבנו שבהתחשב בזה שהוא 4 ימי ראשון ביפן, יש סיכוי לא רע שהוא יהיה במקדש מייג'י באחד מאותם ימי ראשון, ולכן ההסתברות נהיית לפתע הרבה יותר הגיונית.

הטוריי הראשון שראינו בדרך למקדש!

נכנסנו לשביל של המקדש והתלהבנו מהרבה דברים, בעיקר מהבקבוקי סאקה שעמדו להם בפינה ומהשערים שעברנו דרכם ואני גם התלהבתי מאוד מזה שבימי ראשון הרבה אנשים נמצאים במקום, והרבה הורים לוקחים איתם את הילדים שלהם ומלבישים אותם בדברים חמודים. כדי שלא ייצא מצב שיכניסו אותי לכלא, וויתרתי על כל התמונות של הילדים הקטנים שצילמתי במקדש מייג'י, והבאתי לכם פה רק טעימה קטנה באוסף תמונות שלי.

קיר של בקבוקי סאקה!

ילדה קטנה בקימונו בליווי ההורים שלה

בסופו של דבר הגענו למקדש עצמו, שם היה מתקן לרחיצת ידיים שנראה הרבה יותר יעיל מאשר הדברים שיש לנו ביהדות, זה שעשע אותי ולכן צילמתי. בכניסה למקדש ישב בן אדם שהיה לבוש בבגדי כוהן מסורתיים, המראה היה כל כך מגניב שגם את זה הייתי חייב לצלם. ברחבה המרכזית של מקדש מייג'י התקיים טקס קדם חתונה (זה למה ימי ראשון כאלו גדולים) ואנחנו עמדנו וצפינו בחתן ובכלה הולכים עם המטריה מעל לכלה וכל המשפחה מאחורה והכוהן מקדימה וזה היה פשוט מגניב כל כך שהייתי חייב לצלם כמה תמונות.

מתקן לשטיפת ידיים מחוץ למקדש.

כוהן בכניסה למקדש מייג'י!

טקס קדם חתונה

נכנסנו למתחם היותר פנימי של המקדש, שם היה את המקום שרואים בכל האנימות שזורקים כסף ומוחאים כפיים. כמובן שאני והשותף מצאנו את עצמנו מתרימים כסף ומבצעים את הטקס עם מחיאות הכף כדי לבקש משאלה. לאחר מכן הסתובבנו במקום עוד קצת וראינו כל מיני דברים לדוגמאת קיר משאלות עם הלוחות, גם אותו רואים הרבה באנימה (אותו צילמתי דווקא!), השותף רצה לבקש משאלה בעוד כמה צורות, מה שגרם לי לבוא ביציאה "אתה יודע שזה לא האלים שאתה מאמין בהם בכל מקרה, כן?"

וכן תולים משאלות על לוחיות עץ, זה היה ממש מגניב!

לאחר מכן הלכנו להוציא מזל (בדברים האלו ששולפים מקל ולפי מה שיוצא בדרך יודעים מה המזל שאמורים לקבל) וככה כל אחד מאיתנו קיבל פתק חמוד שכתוב עליו מה המזל שלנו בעזרת משפט יפני חכם. המשפט שלי דיבר על זה שאי אפשר לגדול על ידי לעמוד במקום וצריך להתקדם, הצחיק אותי שזה די מתאר אותי.

בשלב הזה השותף רצה שנכנס לתוך מבנה שעמד ברחבה שהיינו בה (רחבה צדדית, לא המרכזית ולא הפנימית) אבל במהרה מצאתי שלט עליו היה כתוב "אסור להכנס בלי רשות", וככה הבנתי שזה כנראה מתחם החתונה עצמו וככה נמנענו מלהביך את עצמנו סתם ככה.

משם יצאנו ממקדש מייג'י בחזרה לרכבת בדרך ליעד הבא שלנו, אבל עליו תשמעו כבר בפוסט הבא שלי!

עד כאן לפוסט להיום, בימים הקרובים יהיו עוד פוסטים בבלוג, ככה ששווה לקפוץ ולבדוק.
שלכם,
אורי מרקוביץ'.

אני משתדל לי לשמור על קצב עדכונים יחסים יציב וככה הצלחתי לעבור כבר 2 ימים מהטיול ליפן, רק עוד 5 נשארו! מי שרוצה לקרוא את החלק האחרון שיצא מוזמן ללכת ולקרוא את חלק ג' של הטיול ליפן, אותו פרסמתי שלשום.

חוץ מלהזכיר לכם שהפידבקים שלכם בתגובות למטה, או בלייק או שיתוף של הפוסט בפייסבוק מאוד עוזרים לי ומשמחים אותי, ארצה להקדיש רגע מזמנכם כדי לברך חברה חדשה בבלוגספרה של האנימה, suikosplay, בלוג הקוספליי של ענבל, מומלץ להכנס ולקרוא!

לכל מי שפספס חלקים קודמים של סיקור ינואר 2012, הנה חלקים קודמים:
חלק א'
חלק ב'

ואם כך, מה בעצם מחכה לנו היום?

• Ano Natsu de Matteru
• Papa no iu koto ni Kikinasai
• Inu x Boku Secret Service
• Thermae Romae
• Poyopoyo Kansatsu Nikki
• Tantei Opera Milky Holmes 2

תודה לסם אפצ'י על הלוגו לעונה הזאת, הדמות, ד"א, זה דאטה מאסאמונה מברייב10.

Ano Natsu de Matteru
היוצרים של אונגאי טיצ'ר מביאים לנו קומדיה רומנטית במטרה להעביר בכל חובבי הז'אנר נוסטלגיה.

עלילה: קאיטו יוצא לצלם נופים בחוץ עם המצלמה החדשה כשלפתע פיצוץ מוזר פוגע בו והוא מת. או שלא. למחרת בבית הספר הוא נפגש עם חבריו ומגלה שהגיעה בחורה חדשה עם שיער אדום לכיתה, מוקסם על ידה הוא מוצא את עצמו נגרר להשתמש במצלמה שלו בשביל סרט, ולהזמין אותה להצטרף ליצירה. לאחר שהוא מזמין אותה לביתו כיוון שאין לה איפה לישון האמת מתגלה ומסתבר שהיא בעצם… חייזרית שהחזירה אותו לחיים! מה יקרה בחייהם עכשיו?

דעה: וואו, ממש אהבתי אונגאי טיצ'ר, ואמרו לי שאני הולך לקבל נוסטלגיה, אבל לא ציפיתי לכל כך הרבה נוסטלגיה. מבחינת היכולת להעביר את הרגשת הנוסטלגיה הסדרה הצליחה. זה מרגיש כמו אונגאי טיצ'ר רק עם אנימציה של התקופה שלנו, לכן זה בא עם היתרונות והחסרונות של אונגאי טיצ'ר, סך הכל. דמויות שלחלקן יש נטיה להיות מפגרות, הבחורה שמאוהבת בדמות הראשית, והחייזרית שיוצאת איתו. אני יכול להגיד שבאופן אישי מאוד נהניתי מהפרק הראשון.

המלצה: מומלץ לחובבי אונגאי טיצ'ר וז'אנר הקומדיה הרומנטית בכלל.

ככה זה תמיד מתחיל!

וככה נגמר לו כל פרק ראשון...

Papa no iu koto ni Kikinasai
שלוש ילדות חמודות ודוד מסכן ותמים נפגשים יחדיו!

עלילה: יוטה מתחיל ללמוד בתיכון וככה פוגש את ראיקה שהיא חלק ממועדון הטיולים. הוא מצטרף אליו עם חברו כחלק מניסיונותיו להתחיל איתה. במקביל, אחותו של יוטה נשואה לגבר לו יש זוג בנות מזוג הנישואין הקודמים שלו, וגם בת משותפת. אחותו מבקשת ממנו לבוא לבקר, מה שהוא לא יודע זה שהיא רוצה שהוא ישמור על הבנות שלה, ומה שעוד הוא לא יודע זה שאחת מהן גם מאוהבת בו. מה יקרה בינו לבין ראיקה? והאם הוא ישרוד את המשפחה?

דעה: הפרק היה עשוי בצורה משעשעת ומושכת, אבל קשה לי להבין לאן העלילה הולכת מכאן. היו כמה סצנות של תחתונים וכדומה שלא היו ברורות. האנימציה הייתה עשויה טוב והדמויות הצליחו לשבות אותי, בעיקר הילדה הקטנה בת השנתיים, וראיקה, המדובבת על ידי הוריא יואי, אחת המדבבות האהובות עליי. הבעיה היא שקשה לשפוט סדרה לפי פרק ראשון, אבל הפרק הראשון באמת היה מוצלח.

המלצה: מומלץ לנסות.

הארוהי, מה את עושה פה?

כזאת מאמי קטנה וחמודה!

Inu x Boku Secret Service
סדרת השדים של העונה, רק שפה הם גרים באחוזה.

עלילה: ריריצ'יו, ילדה קטנה עם כשלים חברתיים רבים, עוברת לגור באחוזה יוקרתית בשם "אחוזת האייאקאשי" עליה רצות שמועות שהמקום רדוף רוחות ולכן רק מטורפים חיים שם. כחלק מהשירותים של המקום, כל אחד מהאנשים הגרים במקום מקבלים לבעלותם משרת מ"השירות החשאי", וכך גם ריריצ'יו מקבלת את סושי, אותו היא לא מוכנה לקבל כמשרת ממגוון סיבות. לאחר שגנב כמעט הורג את ריריצ'יו, אנחנו מגלים כי לסושי יש מצב משולב בכלב וכי בעצם כל תושבי האחוזה הם בני אנוש צאצאים של שדים. איך ריריצ'יו תשרוד?

דעה: בתור חובב סיפורי יוקאי ואייאקאשי (שדים יפנים) מצאתי את האנימה הזאת כמקסימה. היא לקחה תחום שבכל מקרה אהבתי והציגה אותו בצורה אחרת, יותר עכשווית, יותר אפיזודית, והצליחה בפרק הראשון לקנות אותי. אם זה המשרת שגרם לי לצחוק לחבב את התנהגותו, או הילדה הקטנה בעלת אישיות כה פגיעה ואמיתית. חוץ מזה הטוויסט בסוף הפרק גרם לי לרצות להמשיך לראות עוד.

המלצה: מומלץ לחובבי סיפורי השדים היפנים

הוא... הוא... נוצץ...

כלב מגניב!

Thermae Romae
מה היה קורה אם ארכיטקט רומאי היה מגלה על אונסנים יפנים?

עלילה: לוסיוס הוא ארכיטקט רומאי בתקופת האימפריה הרומית שמפוטר מעבודתו. בעודו מתרחץ בבית מרחץ רומאי הוא נשאב במורד הצנרת ומגיע לאונסן יפני בימינו ושם הוא מגלה על גדולתו של האונסן, בעודו לא מצליח ליצור קשר עם האנשים סביבו. הוא מגלה על העיצוב של המקום והמשקאות אותם הם מחלקים ומחליט ליישם את זה ברומא כשהוא חוזר אליה וכך הוא הופך להיות אחד הארכיטקטים הגדולים ביותר. מה יקרה מכאן?

דעה: הציור והאנימציה מזוויעים ומינימאליים ומקשים מאוד לעקוב אחרי הסדרה, אבל מבחינתי האישית הקונספט כל כך גאוני וקורע מצחוק שלא הצלחתי לעצור מעצמי מלראות את 2 הפרקים שיצאו עד עכשיו, כי באמת שמגיע לסדרה הזאת.

המלצה: אם אתם יכולים לשרוד את האנימציה… רק 6 פרקים.

רומאי בין הרבה יפנים מכוערים

עסק של מכירת בקבוקים מפוקפקים ברומא. מה הקטע עם המסכה? :O

Poyopoyo kansatsu nikki
סדרה על חתול עגול.

עלילה: בסדרת 3 הדקות הזאת מואה סאטו מוצאת חתול עגול ברחוב ומחליטה להתחיל לטפל בו. מסתבר שהחתול הזה קצת מוזר, שמנמן לרמה שקשה לזהות כי הוא חתול, ומה שהכי גרוע, הוא כבד לרמות שלא יאמנו, ואיך לא? אוהב להתעלל באח הגדול של הדמות הראשית. מה יהיה על חייהם ביחד?

דעה: אני… אפילו לא יודע איך להגיב לזה ולמה ראיתי את זה. זה חביב והכל, אבל חסר כל פואנטה ומוזר. הסיבה היחידה שאני שורד את האנימה הזאת זה כי היא 3 דקות לפרק ככה שבמקום מסוים זה פשוט מאוד "לראות ולהעביר הלאה!"

המלצה: לא שווה את זה.

כן, הוא עגול, קלטנו את זה :O

וגם כבד...

Tantei Opera Milky Holmes

הבלשיות שכבר קיבלו פה הקדשה לפני מספר עונות חוזרות אלינו לעונה חדשה.

עלילה: בעולם שבו לאנשים יש צעצועים איתם הם נלחמים ישנו בית ספר לבלשים, בו הקבוצה המובחרת היא "טנטאי אופרה מילקי הולמס", שמונהגת על ידי מילקי הולמס, הנכדה של שרלוק הולמס. רק חבל שהחבורה הן קבוצת עצלניות מפגרות ועונה זאת מתחילה בזה שהן הופכות להיות חקלאיות עד שהרעים מתעצבנים ומחליטים להשמיד להם את הגינה כדי לעזור להן להבין שהן בלשיות ולא גננות. האם הן יצליחו לחזור לעצמן? מי יודע…

דעה: עד לרגע זה אני לא בטוח למה ראיתי את העונה הראשונה, ככה שפחות ברור לי למה התחלתי בכלל את העונה השניה. היא הייתה מצחיקה קצת אך מטרידה הרבה ולא ברור לי את ההגיון בו העלילה הולכת או למה הניצול של הסטינג של הסדרה כל כך מזוויע…

המלצה: רק אם נהנתם מעונה ראשונה…

מטרידדדדדדד

מאוד...

בזה סיימנו את סיכומי ינואר לזמן מה, עד לתחילת החודש הבא, אבל אין מה לדאוג, יש עוד הרבה פוסטים לפנינו, ככה ששווה לקפוץ לבקר פעם בכמה ימים.

אם אהבתם, תחלקו את זה בפייסבוק ותעשו לייק למטה ותשאירו תגובה!

שלכם,
אורי מרקוביץ'.

ראשית אבקש סליחה כי שברתי את הקצב הקבוע בשל העובדה שאתמול היה לי יום עמוס יתר על המידה.
אך כמובן, ברוח קצב העדכונים המהיר עד מאוד שלי בתקופה האחרונה, לפני שלוש ימים פרסמתי חלק שני של התחלת עונת ינואר 2012 ככה שלמי שעדיין לא יצא לקרוא, שווה להכנס לשם ולקרוא ולהנות. באופן כללי אני תמיד שמח לשמוע פידבקים על סיקורי החוויות שלי כדי לאפשר לי לפרט ולדבר על הדברים שהכי מעניינים אתכם בקשר לזה, אולי להרחיב על משהו נוסף ודברים שכאלו. להזכירכם – מתוכנן כי בימים הקרובים עדיין יהיו הרבה פוסטים, ככה שיש בשביל מה לחזור ולהתעדכן.
מי שרוצה לראות פוסטים ישנים יותר מוזמן להכנס לתוכן עניינים המעודכן שלנו.

והנה רשימת הפוסטים הקודמים על הטיול שפורסמו בבלוג:
הקדמה
חלק א'
חלק ב'

הטיול הראשון ליפן – חלק ג'

היום השני – ה-19.11.11 – המשך

בשלב זה של היום, כשהשעה הייתה כבר שתיים בערך, חזרנו להיכל התרבות כדי לראות האם יש אנשים שבאו להופעה של ג'אם פרוג'קט והאם נצליח לקמבן לעצמנו כרטיסים ואולי המכירה התחילה מוקדם יותר. ידענו שהמכירה אמורה להתחיל בארבע וחצי, אבל אתם יודעים, תמיד אפשר לקוות בנושא.

הגענו להיכל ושם גילינו שבמתחם של "ההיכל המרכזי" כבר הגיעו לא מעט אנשים, רובם בני נוער דרך אגב, כדי להיות בהופעה של ג'אם פרוג'קט. אם לדייק, לא בדיוק בהופעה של ג'אם פרוג'קט… בשלב הזה של היום הם עדיין באו רק כדי לקנות מרצ'נדייז של ג'אם פרוג'קט. אם אתם תוהים מה מוכרים במרצ'נדייז של ג'אם פרוג'קט, צילמתי זוג תמונות של המצב הזה כדי שתראו.

מוכרות מרצ'נדייז של ג'אם פרוג'קט בכניסה לאולם

מגוון דיסקים למכירה לפני ההופעה. בעיקר דיסקים של שירי דב"ז

בסוף יצאתי משם עם חולצה בה אני משתמש ביום יום. הבעיה הייתה שלמידה שאני הייתי צריך (XXL) לא היו חולצות בצבעים שרציתי, שהיו שחור ו… נראה לי כחול ככה? ולכן נאלצתי לקנות חולצה בתורכיז. חוץ מזה קניתי גם מחברת נחמדה ושקלתי לקנות דיסקים כי היו מגוון דיסקים מעניינים לקניה (לדוגמאת דיסק של קאבר שג'אם פרוג'קט עשו לשיר פתיחה של לאקי סטאר) אבל כיוון שלא מצאתי דיסקים של מאסאמי אוקוי, אותה אני מעריץ, לבד, לשירים לדוגמאת Rinbu Kakumei מאוטנה או Shuffle מיו-גי-או (לינקים באזכור הבא) וויתרתי על לקנות דיסקים.

החולצה שקניתי בהופעה, זה כזה מגניב ללכת איתה! אז מה אם אף אחד לא מבין?

לאחר שהבנו שלא נצליח להשיג כרטיסים כרגע ועלינו לקנות אותם רק בארבע וחצי, החלטנו לצאת לקנות אוכל ולחזור אחר כך לתור, כי מה שאכלנו בבית תה לא באמת נחשב כאוכל משביע ומזין. בשלב הזה הגשם הכבד המשיך ויצאנו לרחוב הקרוב רק כדי לגלות שבשל הגשם כל החנויות סגורות, גם המאפיה שרציתי, וגם כל מסעדה שאפשר לחשוב עליה. היו חנויות פתוחות אבל מעטות.

אבודים הסתובבנו ברחבי שיזואוקה בחיפוש אחר מסעדה פתוחה שתגיש אוכל שאנחנו רוצים במחירים נוחים ושהיא פתוחה, ובסוף, לאחר שכמעט איבדנו את דרכנו, שאלנו איש בבגדי עבודה זוהרים ירוקים שהחזיק שלט עליו היה כתוב סנובה (Cenova) איפה נוכל למצוא מסעדות, הוא אמר לנו "אני לא יודע ממש איפה אפשר למצוא אותם פה, אבל אני יודע שבקניון סנובה שנמצא כמה דקות מכאן יש מסעדות, אז אתם יכולים ללכת לשם." הודנו לו והמשכנו בדרכנו, וכמובן שהייתי צריך להסביר שהבחור ביצע את עבודתו כי הוא בעצם עבד בלהדריך אנשים על איך להגיע לסנובה, ככה שהוא כרגע גרם לזוג אנשים להכנס לסנובה.

נכנסנו לקניון, מדובר על קניון גדול, לא ענקי, אבל גדול, בגובה 5 קומות. בשלב הזה נחשפנו לקיומו של "עוטף מטריות", מכשיר שאליו דוחפים את המטריה והוא שם עליה ניילון. מכשיר יעיל שבשלב ההוא לא ידענו איך להשתמש בו.

הטיול בקניון היה מצחיק, לקח לנו זמן להבין איפה אפשר לקנות אוכל, כי זה היה בקומה העליונה. בינתיים אני הייתי גאיג'ין ענקי עם מעיל ענקי שמכסה משהו שגורם לכרס שלי להראות ענקית, כולי נוטף ממים, ומסתובב חופשי בקניון שהרצפה שלו ברוב המקומות דמוית שטיח. אתם יכולים לנחש איך הרגשתי, טוב בהחלט לא מתאר את ההרגשה שלי מאותו רגע.

הגענו אחרי סיור ארוך לקומה העליונה וניסינו להבין שם מי נגד מי, עברנו על כל המסעדות שהיו שם וגילינו שרובם מסעדות יקרות. רציתי לשבת באחת המסעדות היקרות אבל בסוף הגענו למסעדה הכי זולה, שם במהרה גיליתי שבתור שומר כשרות אין לי כלום לאכול. הסתפקתי לאותה ארוחת צהריים בניגירי סלמון ואדמהמה ועם זה בבטן, בלחץ רב, חזרנו במהרה להיכל כדי שנוכל לקנות את הכרטיסים ולהגיע להופעה!

נעמדנו בתור, כמו ישראלים טובים, אנחנו אלו שפתחנו את התור באזור שלוש וחצי, כן, כל כך מיהרנו, ועמדנו שם בצורה קנאית ועשינו תורניות על מי עומד מתי, כשמישהו צריך לשירותים השני מחכה בתור. בזמן הזה ניסינו להשיג קצת אינטרנט מהאנשים בסביבה, אבל המאמצים לא נגמרו בטוב.

בסוף הצלחנו לקנות כרטיסים, כי היינו ראשונים בתור (אלא מה?!) ונעמדנו בתור להיכנס לאולם שהיה די ארוך. בחמש פתחו את השערים ומצאנו את עצמנו בפנים. כמובן שלפני שנתנו לי להכנס לקחו ממני את המצלמה כדי שאני לא חס וחלילה אצלם תמונות מההופעה עצמה. היינו בקומה השניה, בשורה הלפני אחרונה, משמע, כמעט הכי רחוק שאפשר מהבמה, אבל בגלל שהאולם לא היה כזה גדול הצלחנו לראות את ג'אם פרוג'קט בצורה מעולה.

וככה ישבנו וחיכינו שתתחיל ההופעה. ישבנו שם שעה לפני תחילת האירוע ופשוט מאוד שיחקנו לנו בפלאפונים קצת ועשינו שטויות. גילינו שיש כמה רשתות אלחוטיות מחוברות ובניסיון להבין מה מקור הרשתות האלחוטיות, גילינו שזה כמה אנשים שמשחקים בפספ שלהם משחק קבוצתי, מהצד ראיתי שמדובר במונסטר האנטר.

וככה הכריזו אחרי השעה שישבנו שם, ישנו, קראנו מאנגה ועשינו דברים בסגנון, בזמן שאני עדיין כולי רטוב מהיום הגשום בלי המטריה, כי המופע הולך להתחיל. הסתכלנו קדימה וחיכינו שג'אם פרוג'קט יכנסו, ובמקום זה התחיל סרטון ענקי של שיר, שיר באנגלית מעוותת בו ג'אם פרוג'קט פתחו את ההופעה וסוג של הודו לאלו שבאו ושרו על זה ש"אנחנו אוהבים שירי אנימה, ברחבי העולם" וכדומה.
בשלב זה שמנו לב שיש לאנשים סטיקלייטים אבל לא ידענו מאיפה, ורק אז הבנו שהיינו צריכים לקנות את הסטיקלייטים לפני המופע וכי לא מחלקים אותם חינם כמו שחשבנו.

לאחר סוף השיר לפתע ג'אם פרוג'קט בכבודם ובעצמם עלו על הבמה, ויכולנו לראות אותם באמת מולנו. אחרי שהם שרו שיר אחד הם ביצעו הצגה של עצמם ואמרו כמה מילים והודו לנו על זה שאנחנו באים.

הירונובו קאגהיאמה, מנהיגה של ג'אם פרוג'קט והבחור ששר בין השאר את רוב השירים מדרגון בול זי, כולל Chala Head Chala, הציג את עצמו ראשון. הוא מכונה TONO (מנהיג) בפני שאר הקבוצה.
מאסאאקי אנדו, שצוחקים על רוח החיים שלו ועל אהבתו לעמוד על מוניטורים ולהתלהב, ידוע בעיקר בשל יכולתו המוזיקלית הגבוהה וחברותו בג'אם פרוג'קט.
הירושי קיטאנאדי, שמוכר בעיקר על שירו We Are מהסדרה וואן פיס. במהלך כל ההופעה ירדו עליו שהוא נראה קצת חולה ומוזר מה שמאוד הפריע לו.
מאסאמי אוקוי, הבת היחידה בקבוצה כרגע המוכרת בשירים כגון Kakumei Rinbu מאוטנה וShuffle מיו-גי-או. היא בקושי מדברת אבל יצא לה לדבר לא מעט במהלך ההופעה.
והאחרון וחביב הוא פוקויאמה יושיקי, המוכר בעיקר בשירו Makka na chikai מהסדרה בוסו רנקין, עליו צוחקים על חברותו בפייטר בומבר, הלהקה ששרה בסדרה מקרוס 7 (שם הוא דרך אגב "הקול השר" של הדמות הראשית), וקלות גם על אהבתו לשיר עם מיקרופון מחובר למקל נייד. "יושיקי שבר את המקל ולכן הוא מסתובב עם זה עכשיו".

תקצרתי לכם בערך את הדינאמיקה הקבוצתית שהלכה בהופעה, כי במשך חלק לא קטן מההופעה, בערך שליש מההופעה, הם דיברו ולא שרו. את רוב השירים לא הכרתי והם יצאו להפסקות הרבה פעמים, אם זה הפסקות דיבור, הפסקת קאראוקה (היה שיר אחד שנתנו לקהל לשיר, שיר בשם "המושיע בחשכה" שנמצא למטה) אותו הקהל שר בשמחה, אני לא הכרתי את השיר אבל המילים היו על המסך ביפנית, אותה הצלחתי לקרוא רוב הזמן בשמחה, או שהם יצאו להפסקת ירידה מהבמה, שבמהלכה כל הקהל התחיל לצעוק לפתע "MOTTO MOTTO" (עוד ועוד), לא הבנתי על מה מדובר אבל הצטרפתי לצעקות. הבנתי שזה איכשהו קשור לשיר כלשהו.

במהלך ההופעה הם שרו שירים שלהם שאהבתי על אף שאת הרוב לא הכרתי וממש שימח אותי לשמוע. השירים שהכרתי היו שירים לדוגמאת VANGUARD מקארדפייט! וונגארד וMaxOn מסופר רובוט וורז OG, את שניהם הם שרו אחרי כמה ירידות מהבמה מה שגרם לי לחשוש שאולי הם לא יספיקו לשיר את השיר. כשהם שרו את השירים הבנתי מי שר מתי, ולכן ממש שמחתי לראות את הופתעת הלייב של השיר. מלווים פה השירים שהזכרתי.

כל ההופעה רעדתי מהקור אבל בעיקר מההתרגשות, מה שגרם לי לאושר רב.
אחרי זמן מה של הופעה גיליתי שליד הבמה ישנם אנשים שעובדים שעומדים ומחזיקים חבל כדי שהאנשים שיושבים בשורה הראשונה (או עומדים ומעודדים) לא יעלו בטעות לבמה. הצחיק אותי לגלות שבאמת יש אנשים שעובדים בעבודה שכזאת.
בשלב מסוים הם התחילו לנגן שירים מה שהיה קצת מוזר, אבל גם חביב. לאחרונה הם התחילו לבצע קטעים בהם הם מנגנים בעצמם, בסגנון יותר שקט שכזה, היה מעניין לחוות את זה בעצמי.

כשהגיעה סוף ההופעה הם שרו את שיר סגירת ההופעות שלהם, SKILL, בו הם מפגינים את יכולתם ומבקשים מאנשים להצטרף לשיר.
בין השאר יש קטע שבו מאסאאקי אנדו קופץ קדימה וצועק "I can fly, you can fly, we can fly! Motto Motto!" והקהל מצטרף לקטע קריאות של מוטו מוטו.

לאחר זה הם הודו לכל מי שבא וירדו מהבמה ובזה ההופעה נגמרה. יצאנו מהאולם והיה תור ארוך קרוב ליציאה של אנשים שרצו להקליט הודעת תודה לג'אם פרוג'קט. אנחנו חששנו שנאחר לשינקנסן האחרון ולכן יצאנו במהרה וקנינו לעצמנו שתייה בפינת הרחוב.

לאחר מכן חשבנו על איך עלינו ללכת ונמצא רעיון גאוני, לעקוב בצורה מחשידה קלות אחרי כמה מהיפנים שנראה שהלכו בכיוון הכללי של התחנה. בעודנו עוקבים אחריהם ומקשיבים לשיחה שלהם חלקית, גילינו כי קיימת דרך מהיכל התרבות לתחנת שיזואוקה בלי שירד עלינו גשם, שעוברת דרך כל מיני מעברי רכבת וכדומה, וקצת הצחיק אותנו לגלות שפספסנו את הדרך הזאת.

משם הגענו לשינקנסן והיה לנו עוד זמן קצר לפני הרכבת האחרונה, לכן קפצתי לחנות הנוחות הקטנה בתחנה כדי לקנות לעצמי משהו לאכול. היה מבחר קטן ולכן לקח לי הרבה זמן להחליט מה אני רוצה (כי לא היה שום דבר מעניין), ובזמן הזה ראיתי זוג בנות שנראו בגיל תיכון (יכול להיות שהן גם לבשו מדי בית ספר? לא זוכר כבר) שהתחילו לדבר על גברים ועל זה שאחת אמרה שIKEMEN (גבר נאה) בן 30 התחיל איתה לפני כמה ימים ודיברו על הבחורים שהם מחפשים ועל חוויות עם בחורים, ואני כולי כזה "למה השיחה הזאת מתרחשת לידי?" כנראה הן חשבו שאני לא מבין יפנית, אבל… כן…

משם חזרנו הביתה בשינקנסן בזמן שאני המשכתי לקרוא עוד קצת LIFE, בשלב הזה גיליתי שהכרכים נרטבו אבל לא ידעתי עד כמה הם נרטבו, זה היה רק מאוחר יותר כשגיליתי שהכרך האחרון נהרס כמעט לגמרי.

כשחזרנו לאזור המלון החלטתי לצלם הוכחה לזה שיש הרבה מכונות שתיה כאשר מצאתי פינת רחוב עם 5 עמדות (לא מכונות שתיה) של מכונות שתיה, אבל בגלל איכות צילום מזוויעה אני לא אפרסם את התמונות האלו, מה שכן היה מעניין שצילמתי זה אמבולנס שראינו בדרך, שאני עדיין תוהה למה הוא נראה כזה… מצוקמק וישן…

ככה נראים אמבולנסים ביפן!

הגענו למלון והתייבשנו והתארגנו והלכנו לישון לקראת עוד יום מתיש של הטיול, עליו תשמעו בהזדמנות אחרת.

עד כאן להיום, בקרוב עוד פוסט על אנימה ואחריו חלק ד' של הטיול, ככה שיש למה לצפות.
אהבתם? תשאירו תגובה, תחלקו בפייסבוק ותפיצו הלאה.
שלכם,
אורי מרקוביץ'.

בינתיים, בעודי עובד על לשמר קצב מהיר יחסית של פרסום פוסטים, הגענו לחלק ב' של עונת ינואר 2012 אחרי ששלשום יצא חלק ב' של הטיול ליפן, ובקרוב גם ייצא חלק ג' של הטיול ליפן, ככה ששווה לקפוץ ולהתעדכן ולראות אולי יצא פוסט חדש עד עכשיו.

אני מזכיר שלקבל פידבקים ממכם, אם זה בתגובות, אם זה בעזרת לעשות SHARE בלינק פייסבוק למטה, ואם זה סתם בהערות כלליות שלכם, מאוד מעודד אותי להמשיך לכתוב בבלוג, ככה שאשמח אם תקדישו קצת מזמנכם במקרה ואהבתם את הפוסט.

בנוסף, הנה לינקים למה שהיה לנו עד עכשיו למקרה שלא יצא לכם לקרוא:
חלק א'

ואם כך, מה בעצם מחכה לנו היום?

• Nisemonogatari
• Senki Zesshou Symphogear
• Brave 10
• Moretsu Pirates
• Another
• Danshi koukousei no nichijou

תודה לסם אפצ'י על הלוגו לעונה הזאת, הדמות, ד"א, זה דאטה מאסאמונה מברייב10.

Nisemonogatari
סיפורוחות (באקהמונוגאטארי) חוזרים אלינו לעונה נוספת!

עלילה: כהמשך ישיר של באקהמונוגאטארי, העלילה סובבת את אראראגי קויומי וחייו עם ה"הארם" של הבנות שהיה עליו להציל מאלים למיניהם. בעונה הזאת, על אף שלא נידון לעומק בפרק הראשון, אחיותיו של אראראגי לוקחות תפקיד ראשי במרדף אחרי "מתחזה" (ומכאן השם – ניסהמונוגאטארי – סיפורתחזה), בזמן שאחיהם הגדול מודאג מדברים רבים שקשורים לעונה הראשונה. עד כמה שהדמויות מוצגות מחדש, האינטרקציות לא ברורות בלי צפיה במקור.

דעה: מירתנתי את באקהמונוגאטארי בסופ"ש בשביל זה, אבל רואים הקצנה רצינית בהרבה דברים בעונה השניה, אם זה בפרק נונסנס מוחלט שבו לא היה כמעט בכלל התקדמות עלילתית, ואם זה בהתנהגות של חלק מהדמויות.
על אף זאת, הסדרה עדיין מהנה ומשעשעת ואפשר להרגיש עדיין את חלקי העלילה שבפנים (כמו הקטע בו אראראגי חושב על אושינו ומה שקרה איתו). המקצב האיטי עדיין שם, אבל בשל ההומור מסביב אפשר לקבל את זה בשמחה.

המלצה: מומלץ, אבל קודם צריך להשלים את באקהמונוגאטארי.

What is this, I don't even...

I just don't

Senki Zesshou Symphogear
בעולם עתידני, בחורות שרות הן כל מה שיש כדי להלחם ב"רעש".

עלילה: טסובאסה וקאנהדה הן חברות וזוג זמרות שנלחמות כנגד "הרעש", יצורים מוזרים שהורגים את בני האנוש. השירה שלהן מקנה לגופן כוחות מיוחדים שמאפשרים להם להלחם. כל זה טוב ויפה עד שיום אחד קאנהדה מקריבה את חייה כדי להציל את חייה של היביקי, ילדה קטנה שהייתה בהופעה. למה דווקא אותה מכל אלו שמתו? לא ברור. היביקי גדלה ומצטרפת לבית ספר שבו טסובאסה, וכשהיא מסתבכת שוב עם "הרעש", אנו מגלים שיש לה כוחות מיוחדים עכשיו. מה יקרה מכאן?

דעה: נאנא מיזוקי שרה? מה אני צריך יותר מזה. אנימציה מדהימה! העלילה נראית מעניינת אך מבולגנת ויש לה פוטנציאל לא רע בכלל, ולכן בסופו של דבר מצאתי את הסדרה הזאת כסדרה מושכת, שהצליחה להרשים אותי כבר על הפרק הראשון, על אף הברדק.
הקונספט שהמלחמה מבוססת על שירים מאפשרת לנו לשמוע כמות לא קטנה של שירים ומזכיר קונספטואלית את "מה היה קורה אם לבנות במקרוס פרונטיר היו ביצים והן היו נלחמות ולא *רק* שרות."

המלצה: מומלץ לראות.

אני אגן עלייך!

השד שבפנים!

Brave 10
עוד סדרה שמבוססת על עידן המלחמות (סנגוקו) המפורסם של יפן.

עלילה: סאיזו הוא נינג'ה חזק בלי אדון שיום אחד נפגש בכוהנת מים שבורחת מנינג'ות. הוא הורג את הנינג'ות ולאחר הצקות רבות שלה מתלווה אליה בדרך לסאנאדה יוקימורה, שאחרי ששומע את סיפורה המלא מחליט לעזור לה ולהגן עליה, כדי לנצח את טוקוגאווה אייאסו שרוצה לתפוס אותה בשביל כלי קסם מסוכן וחזק ביותר שיש עליה כעת.

דעה: הפרק היה עשוי טוב, האנימציה גם הייתה עשויה טוב והיה הרבה אקשן. באופן כללי אני מעריץ של תקופת הסנגוקו ולכן אוהב לראות סדרות בנושא, במיוחד כשהן מסתמנות להיות טוב, לכן יש לי הרבה ציפיות מהסדרה הזאת ועד כה בפרק הראשון די ענו עליהן

המלצה: ממליץ מאוד!

אני סאמוראי מגניב, תראו אותי!

מה זה היה כרגע?! נשק אטומי בתקופת סנגוקו?!

Moretsu Pirates
פיראטים בחלל!

עלילה: בעולם עתידני בו היו מלחמות חלל אדירות, יש פיראטים שעזרו במהפכה כדי להשיג את חופש האנושות. בימינו ישנם פיראטים חוקיים. מאריקה עובדת במייד קפה כשהיא מגלה שאביה היה קפטן פיראטים מפורסם שכזה ועכשיו הוא נפטר, ולכן היא הקפטן הבא. היא מותקפת בעודה לא מבינה את המצב ומוצלת על ידי צ'יאקי המיסטורית. איך מאריקה תסתדר בתור קפטן של ספינה? האם היא תצליח להסתגל לחיים האלו? ומה הקטע עם צ'יאקי?

דעה: הסטינג מעניין, רק שאני לא בטוח עד כמה הקונספט של "עכשיו אנחנו נלחמים ביריות! ועכשיו בחרבות!!!" יעבוד טוב במימוש לסדרה, אבל הפרק הראשון בהחלט עשה עליי רושם טוב, אם זה האנימציה, התפתחות העלילה או הדמויות.

המלצה: מומלץ

ברוכים הבאים למייד קפה שלנו!

פיראטים בחלל!!!!

Another
פ.א וורקס חוזרים עם סדרת מיסתורין ואימה עם אלי פרוג'קט לפתיח.

עלילה: הסדרה מתחילה בסיפור על ילדה בשם מיסאקי שמתה, אך כל הכיתה התנהגה כאילו היא חיה. הדמות הראשית, קואיצ'י, עובר לעיר חדשה ומגלה כי משהו מוזר באטמוספרה בכיתה, לאחר שהוא פוגש בבחורה שלטענת הכיתה לא קיימת, ילדה עם רטיה על העין בשם מיסאקי, היא מספרת לו שהשם שלו מקושר למוות נוראי, ולכן כולם בכיתה מתנהגים אליו מוזר. מה יקרה מכאן, והאם מיסאקי באמת קיימת?

דעה: הפרק היה מלא במיסתורין ולכן היה מעניין. הוא נבנה בצורה איטית שמשכה אותי אליו ועל אף שבכמה שלבים לא היה ברור למה אין קשר בין הדמויות אותן אנחנו רואים למה שאנשים מדברים, אני חושב שדווקא קטעים שכאלו יצרו את הרגשת הניכור והמוזרות שהסדרה ניסתה לייצר בנו.
התוספת של אלי פרוג'קט, מהם לא שמענו כבר זמן מה, כשיר פתיחה, בהחלט מוסיפה לסדרה, עד כמה שאלי פרוג'קט זה עניין של טעם.

המלצה: בהתחשב בזה שזה פ.א וורקס, ברור שממליץ.

אלו חברים מפוחדים מהכיתה שבאו לבקר אותך!

מאיפה היא הופיעה?!

Danshi Koukousei no Nichijou
קימי טו בוקו 1.5? לא, דווקא סדרה עם אופי הרבה יותר קומי.

עלילה: מדובר פה על שלושה חברים טובים ועל אורח חיים בבית ספר לבנים בלבד. בתור בני נוער הם מתעסקים הרבה בסוגיות כמו "איך להשיג חברה?" או "מה, יש לו חברה?!?! זה לא הוגן!!!! נתקוף אותו עד שיבכה!!!!" ושאר סוגיות מצחיקות שנוגעות למערכות יחסים ואיך שבני נוער קולטים אותן.

דעה: באתי במקור בדעה שלילית, אבל הפרק פשוט מאוד ממש שעשע אותי, ההומור היה נכון, לא סוטה מדי, בדיוק במקום שרציתי אותו, ובדיוק בצורה שיצחיק אותי. על אף שהיו קטעים שהתחילו בצורה שחששתי שיהפכו להיות נונסנס באמצע, הם השתפרו והמשיכו להצחיק אותי.
בנוסף, עד כמה שהציור שלהם קצת מוזר, מתרגלים אליו מהר.

המלצה: לדעתי הקומדיה של העונה.

רגע, יש פה מקות?!?!

מה... אתה... עושה?

עד כאן להיום עם סיקורי עונת ינואר, כמו שכבר ראיתם, יש למה לצפות בימים הקרובים.

אם אהבתם, תחלקו את זה בפייסבוק ותעשו לייק למטה ותשאירו תגובה!

שלכם,
אורי מרקוביץ'.