גם זה נמחק, לכן אני אכתוב את זה מחדש. פה יהיה חלק ב' של פרק ה' של דארקלון זמנים נשכחים. אני לא חושב שאני אפרסם יותר חלקים מהספר פה (על אף שנכון לעכשיו כתובים כבר 14 פרקים), זה הסוף של ההקדמה של הספר. אם מישהו רוצה לקרוא יותר, הוא מוזמן ליצור איתי קשר באופן פרטני.
בנוסף אשמח לקבל ממכם תגובות פה למטה.
פרק חמישי
קווירטי התעוררה בבוקר למחרת והתלבשה. היא יצאה מחדרה וירדה ללובי. כל החבורה הייתה כבר בלובי, חיכתה לה.
"מה קרה? למה כולם נאספו פה?" שאלה קווירטי.
"את לא יצאת מחדרך אתמול בלילה, ולכן את לא שמעת על זה," אמר ליורון. "אתמול הוחלט שאנחנו יוצאים בחזרה למג'יקסטון. יש לך שעה אחת להתארגן ליציאה."
"בסדר. אם כך, אני אלך להתארגן ליציאה," הסכימה קווירטי על אף שההחלטה הפתיעה אותה מאוד.
"אנחנו נחכה," אמר ליורון.
'על דבר הבגידה שלך את תשלמי,' נשמע קול כועס בתוך ראשה.
תחושת חולשה מוזרה התפשטה לפתע בכל גופה, היא התמוטטה ותפסה בידו של ליורון "ליורון… עזור לי!.." היא התחננה.
"מה קרה?" שאל ליורון בהפתעה.
"דוריגאן… הוא רוצה להרוג אותי…"
"איך את קשורה לדוריגאן?" שאל ליורון בהפתעה רבה עוד יותר.
"אני… הייתי… משרתת שלו… אני עשיתי את משימותיו… בגללי אתה וצ'לטי ביחד… בגללי האלף מת…" היא דיברה בקול חלש מאוד.
"ומה קרה הפעם? למה הוא רוצה להרוג אותך?"
כל החבורה הסתכלה וניסתה להבין מה קורה, כיוון שקווירטי דיברה בכל כל כך נמוך שרק ליורון יכל לשמוע.
"השגתי ממנו את המטה המבורך… בתמורה למשימה שלא ביצעתי…" קולה נהיה חלש עוד יותר.
"מה? איפה המטה? מה הייתה המשימה?" הוא שאל וניסה ליצב אותה.
"המטה… אצלי… בחדר… המשימה… הייתה… לשכב…" לפני שקווירטי הספיקה להגיד עוד משהו היא לפתע התחילה לעלות בלהבות ירוקות.
כל חברי הקבוצה היו המומים: הם לא הבינו מה קורה פה.
אחרי כדקה של שריפה ירוקה היא התאדתה כולה ולא נשאר ממנה שריד.
כולם התעצבו על מותה של קווירטי, אף אחד חוץ מליורון לא הבין איך זה קרה, אבל זה לא מה שהיה להם עקרוני.
ליורון לא התעצב, הוא כעס עליה מידי כי הוא הבין שהיא הייתה המרגלת של דוריגאן כל הזמן, ברגע שהוא התעשת הוא רץ לחדרה של קווירטי. הוא ידע שדוריגאן יהיה בפנים.
דוריגאן הקפיץ את המטה מיד ליד.
"שלום בן, חיכיתי לך," הוא אמר, על פניו הייתה הבעה רצינית.
"נו, עכשיו אתה הולך לנסות ולחזור לשלוט על העולם?" שאל ליורון, הוא היה רגוז מעט.
"אני מפחד כרגע לעשות את זה," הודה דוריגאן.
"מה קרה? אתה קיסר האופל, למה אתה מפחד מלהשתלט על העולם?" שאל ליורון בהפתעה.
"הזמן, השליטה בזמן, היכולת לנוע בזמן באופן חופשי, זה כוח שתמיד פחדתי ממנו," הסביר דוריגאן.
"איך זה קורה?" שאל ליורון באי הבנה.
"אני איני מבין את זה בשלמות בעצמי," אמר דוריגאן, חסר אונים.
"אם כך, תן לי את המטה המבורך בבקשה," ביקש ליורון.
"למה אתה כל כך רוצה אותו? מה הוא יעזור לך?" שאל דוריגאן.
"רק יבטיח לי שאתה לא תנסה להשתלט על העולם שוב בזמן הקרוב," אמר ליורון.
"אתה בטוח שאתה לא רוצה לפתוח את שערי אליקסר בעזרתו?" שאל דוריגאן; הוא הניח שליורון ידע על זה כבר.
"הדבר הזה פותח את שערי אליקסר?" שאל ליורון בתדהמה, ולאחר מכן הוא הבין: "רק רגע, אבל למה אני בכלל צריך להיכנס לאליקסר? אין שם שום דבר חדש שאני יכול להשיג ולמצוא, אני צריך את המטה רק בשביל לדעת שאינך מנסה להשתמש בו," הוא גימגם בחלק מדבריו.
"אם כך, אין סיבה בשבילך לקבל את זה, אני צריך לאסוף מידע בקשר לכרונו והמטה יעזור לי," הסביר דוריגאן.
"על אף שאני מפחד שתשתמש בזה לדברים רעים, אני מסכים לעניין המדובר, המטה ישאר אצלך, מתי תחזיר לי תשובה בקשר לכרונו?" שאל ליורון שרצה להיות בעניינים.
"ייקח לי חודש לאסוף את המידע, אני אודיע לך אז" הסכים דוריגאן.
"אם כך, לחכות לך פה חודש?" שאל ליורון.
"לא. חזור למג'יקסטון. נלי מודאגת, ויש סיכוי שזאת תהיה הפעם האחרונה שתראה אותה. בכך גם תאפשר לשותפיך למסע סוף סוף להחליט בעצמם אם הם רוצים לבוא איתך או לא. וגם, נלי צריכה לדעת על צ'לטי," אמר דוריגאן, זאת הייתה הפעם הראשונה מזה הרבה זמן שחיוך על פניו היה למטרה חיובית ולא שלילית.
"אני לא יודע, ממה בעצם אנחנו פוחדים?" שאל ליורון, "עד כמה כרונו יכול להיות מסוכן?"
"אם אני מפחד זה אומר שזה כנראה מסוכן, אני אלך מפה עכשיו" אמר דוריגאן, המטה היה בידיו כשהוא נעלם.
'למה הוא מפחד? מה יכול להיות כל כך נורא?' שאל את עצמו ליורון.
הוא יצא ללובי, שם כולם חיכו, הם עדיין היו עצובים והם חיכו לנאום מצידו כדי לעלות את רוחם.
"אל לנו להפסיק בדרכנו בגלל אירוע נורא זה, איני בוכה מסיבה פשוטה אחת, היא הייתה בוגדת, אני יודע שבגלל זה שהיא בגדה בנו זה לא סיבה למה לא לבכות על מותה, אבל זאת לא סיבה למה אנחנו צריכים לעצור בדרכינו" התחיל ליורון, הוא היסס בחלק מדבריו, הוא חשב על בחירת המילים היטב "משהו חדש מאיים עלינו…" הוא אמר כשוונדו קטע את דבריו.
"אבל מה הקשר לקיסר האפל? האם הוא לא איום גדול מספיק שצריך לטפל בו לפני שאנחנו יוצאים לדרכינו שוב?" שאל וונדו, הוא היה מופתע.
"הקיסר האפל הבטיח לי…" התחיל ליורון בדבריו כשהוא הבין שזה לא מן הדברים החכמים להגיד.
"מה?" שאל וונדו בתדהמה ולאחר מכן זעם "אי אפשר לבטוח בדבריו של הקיסר האפל, ולמה בכלל אתה מדבר עם הקיסר האפל סתם ככה? אתה לא מפחד על חייך? אתה בטוח שאתה זה לא המרגל פה בקבוצה ואתה סתם מאשים את קווירטי המסכנה שמתה בגלל הקיסר האפל, ואפשר להגיד שאפילו בגללך?" הוא הטיח בליורון את כל ההאשמות.
"אתה חייב לספר להם…" לחשה צ'לטי לליורון.
"אני מבין שיש משהו בדבריו של וונדו…" אמר סירו, הוא התחיל להיות מודע לכל מה שקרה מהיציאה למסע.
"האם אתם כל כך רוצים שאני אסביר לכם את מה שהלך פה מאותו יום שבו ראינו את הבן אדם השחוט ועד היום הזה ממש?" שאל ליורון בכניעה.
"אולי באמת תוכל להסביר לי, כי אני לא מבין," הודה סירו.
"טוב, אם כך, אני אספר לכם, קיסר האופל הוא דוריגאן הפישחל" אמר ליורון, הוא ראה תדהמה מסוימת על פניו של סירו. "אבא שלי," הוא הוסיף. איש לא דבר, הייתה דממה מוחלטת, כולם שתקו. "הוא רצה שאני אצטרף אליו באיומים שהוא יפגע בגם, ואני ביקשתי ממנו לא לעשות זאת, הוא כיבד את בקשתי אבל בשל זה הייתה לי בעיה עם לסרב לו מידית" אמר ליורון, הוא הפסיק לדבר, הוא לא ידע איך להסביר את החלק של צ'לטי בכל הסיפור.
"למה נעצרת? מה קרה אחר כך?" שאל וונדו.
"הבעיה נוצרה בגללי," הודתה צ'לטי והתחילה לדבר, ליורון סימן לה להיות בשקט בקשר לעניין, אבל היא סימנה לו שזה בסדר. "אני הכרחתי את ליורון לספר לי את הכל, וכשהוא סיפר, לא כיבדתי את בקשתו לא להצטרף איתו לפגישה בארמון ובאתי כנגד בקשתו. זה למה דוריגאן היה מסוגל להציב לנו אולטימטום לפתור חידה תוך שבוע ואם לא להצטרף לכוחותיו בלי שום מריבה." היא הסבירה.
"ואתם הסכמתם לזה?" שאל וונדו, הוא לא הבין את ההגיון מאחורי זה.
"לא הייתה לנו ברירה, זאת הייתה ההזדמנות היחידה שלנו לברוח" הסביר ליורון את המצב.
"נו, והצלחתם לפתור את החידה, נכון?" שאל סירו בהתלהבות.
"לא ממש," אמרה צ'לטי במבוכה.
"אם כך, אתה כן משרת את אבא שלך עכשיו, ואתה בעצם שייך לכוחות הרוע?" אמר וונדו שמיהר להסיק מסקנות.
"לא ממש," אמר ליורון וחצי חיוך עלה על פניו. "בשנייה האחרונה, לפני שאבי הספיק לתת את גזר הדין על אי-הצלחתנו, הופיעה דמות עם עיניים כחולות עמוקות ושיער שחום," אמר ליורון, הוא עצר לשניה, הוא ראה מבט משונה של בלבול על פניו של סירו.
"רק רגע, זה היה במקרה לפני יומיים?" שאל סירו.
"אתה מכיר את הדמות המשונה הזאת?" שאל ליורון בחוסר הבנה.
"אתמול, קווירטי חיפשה מישהו שמתאים לתיאור שלו," הסביר סירו.
"מה הקשר של קווירטי לכרונו?" שאל ליורון, כאילו את עצמו.
"יש להם אותן העיניים. לשניהם יש עיניים בצבע כחול עמוק," נזכרה צ'לטי.
"טוב, זה לא קשור כרגע, תנו לי להמשיך עם הסיפור. כרונו, הדמות המשונה שדיברתי עליה, נתן לנו את התשובה בדיוק בשניה האחרונה ולכן אנו איננו משרתיו של דוריגאן," אמר ליורון.
"רק רגע, אבל זה לא אומר שהבעיה של דוריגאן היא כבר לא בעיה," אמרה צ'לטי באי הבנה. "הוא עדיין בחיים, אמרת בעצמך שישנה צרה חדשה מסביבנו."
"כן, הצרה האמיתית היא כרונו."
הייתה הפתעה קלה אצל צ'לטי, היא לא האמינה לדבריו.
"אבל לפני שנייה אמרת שהוא זה שהציל אתכם מהקיסר האפל," אמר וונדו, אשר לא ממש הבין מה הולך.
"דיברתי עם אבי כרגע. המטה המבורך אצלו, והוא מרגיש שמשהו רע מאוד הולך לקרות, משהו עוד יותר נורא וחזק ממנו, ושיש לו תחושה משונה שזה קשור מאוד לכרונו. הוא צריך את המטה בשביל להשיג מידע על כרונו," הסביר ליורון.
"הוא השתמש בכרונו כתירוץ להוריד אותך מגבו, איך נפלת לפח שכזה? הוא בקרוב ממש יחזור לשלוט על העולם," אמר וונדו, זועם על הרעיון הזה.
"עוד חודש נדע. אני סומך עליו, הוא עדיין בכל זאת אבי, אני לא חושב שהוא יעשה את זה עדיין עכשיו, הוא נשמע לי מאוד מפוחד בקשר לכל הסיפור עם כרונו," אמר ליורון.
"על אף שאני לא בוטח בו או בך, אני אאמין לך רק הפעם. אם כך, מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו?"
"אני יודע שכולכם חלק מהמסע הזה באל כורחכם, לכן אנו חוזרים עכשיו למג'יקסטון, וכנראה שעוד חודש נצא למסע חדש, לכן יש לכם את אפשרות הבחירה פעם הבאה, אם אתם רוצים, תבואו, אם אתם לא רוצים, אל תבואו. אך יש לי רק בקשה אחת ממכם, איש חוץ מאיתנו לא צריך לדעת בקשר למסע הזה," הוא ביקש וכולו היה מלא ברצינות.
"אני מסכים לתנאים האלו," אמר סירו.
"גם אני מסכים," אמר וונדו.
"גם אני מסכימה," אמרה צ'לטי.
"אם כך, בואו לא נתעקב יותר ונחזור למג'יקסטון," אמר ליורון, הוא יצא מהמלון והלך לעבר השער. כולם הלכו אחריו.
אחרי זמן של הליכה הם הגיעו לפרוורי העיר.
"מעניין אותי איפה האלף שפגשנו," אמר ליורון בקול.
"אני לא יודעת אם נפגוש אותו שוב," אמרה צ'לטי.
הם הסתכלו אל עבר הפינה שבה האלף ישב; הוא לא היה שם.
"יש לי הרגשה רעה בקשר לזה, בואו נצא מפה מהר," אמר ליורון והתחיל להגביר את מהירות צעדיו. הם יצאו משערי העיר ועלו על המכונית.
"כבר הרבה זמן לא התנעתי את המכונית הזאת" אמר וונדו בזמן שהוא התניע את מכוניתו.
"אני מניח שניסע את כל היום ברציפות למג'יקסטון, תוכל להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן רצוף בנהיגה?" שאל ליורון.
"אני אסתדר עם זה," אמר וונדו.
וונדו וסירו ישבו מקדימה, ליורון וצ'לטי ישבו מאחורה.
הם נסעו במשך יום שלם, וכשהבוקר של היום השני עלה הם הגיעו למג'יקסטון. הם ירדו מהמכונית וכל אחד הלך לדרכו.
ליורון בא ללכת לביתו כשהוא שם לב שצ'לטי באה איתו.
"למה את לא הולכת לביתך?" שאל ליורון בהפתעה.
"אני רוצה לבוא איתך," אמרה צ'לטי.
"אבל אני בטוח שההורים שלך מודאגים מאוד בקשר אלייך," אמר ליורון.
"אני אפגוש אותם אחרי זה, אל תדאג," אמרה צ'לטי.
"אני לא אריב איתך על זה, כשדעתך מוחלטת על משהו, אין דרך להזיז אותך ממנה," אמר ליורון שנזכר בעיקשותה.
"אם כך, נלך לעבר ביתך," אמרה צ'לטי בשמחה.
"כן, אבל תני לי להכנס קודם לדבר לדבר עם אמי" ביקש ליורון בזמן הליכתם. צ'לטי הנהנה לאות הסכמה.
הם הגיעו לוילה שבה גרו ליורון ואמו.
היה זה מבנה גדול ולבן עם גג ישר, בכניסה הייתה גינה גדולה ומפוארת, מקדימה הייתה הדלת. ליורון נכנס לגינה ודפק על הדלת.
"מי שם?" נשמע קול, היה זה קולה של נלי.
"הבן האובד" אמר ליורון בשמחה.
"האם כבר חזרת?" שאלה נלי בתדהמה, היא פתחה את הדלת.
שיערה האדמוני הלבין מהפעם האחרונה שהוא פגש אותה, אפשר היה לראות את סימני הדאגה שעל פניה.
ליורון הסתכל על מה שקרה לה בשבועיים שבהם הוא לא היה שם, הוא לא האמין.
"בוא, כנס הביתה" אמרה נלי. הוא נכנס לתוך הבית.
"כבר חזרת מהמסע שלך?" שאלה נלי.
"כן, היה לי מסע מסוכן מאוד" הסביר ליורון.
"כן, אני יודעת… אביך היה פה" הודתה נלי.
"מה דוריגאן רצה?" שאל ליורון בהפתעה.
"אם כך, אתה זוכר את שמו שוב…" אמרה נלי "הוא הודיע לי שיצאת למסעך ואמר לי להירגע ולא לדאוג"
"אם כך אי לא צריך לספר לך על זה, מה קרה לך? איך כל כך הזדקנת?"
"זה הכל הדאגה לך, אתה כל מה שנשאר לי בעולם" הסבירה נלי.
צ'לטי נכנסה דרך הדלת.
"אני רוצה להציג לך את החברה שלי" אמר ליורון.
"שלום, גברת הפישחל" אמרה צ'לטי.
"או, גברת צ'לטי אוונס, אבא שלך מודאג מאוד" אמרה נלי.
"אני אדבר איתו יותר מאוחר, רציתי לפגוש אותך קודם לכן בקשר למערכת היחסים" אמרה צ'לטי.
"נו, וזה רציני?" שאלה נלי ישירות.
"מאוד רציני" צ'לטי ענתה לה.
"עד כמה רציני?" שאלה נלי בעניין.
"אני רוצה לגור איתו" אמרה צ'לטי, ליורון שכבר לא היה חלק מהשיחה הופתע מאוד מדבריה.
"רק רגע, אבל אתם רק בני שבע-עשרה," אמרה נלי "וחוץ מזה, כשזוג צעיר מדבר על לגור ביחד, זה גם לישון ביחד באותה מיטה, הלא ככה?" היא הייתה מופתעת מאוד.
"כן, בערך" אמרה צ'לטי.
ליורון שרצה להתערב בשיחה ולהגיד משהו ידע שלא ממש כדאי לו לדבר, כי הוא חייב לתמוך באחד משני הצדדים, וזה יפגע בצד השני.
"רק רגע, אבל לישון באותה מיטה… האם כבר חלקתם מיטה בעבר?" שאלה נלי, על פניה ראו שהיא מקווה לתשובה שלילית.
ליורון שעמד בצד קיווה שצ'לטי לא תגיד את האמת, אבל הוא ידע שאין לו הרבה למה לקוות, אלו תקוות שווא.
"כן, חלקנו מיטה כבר" אמרה צ'לטי וכמעט גרמה לנלי לחטוף התקף לב, ליורון שלא רצה להיות שם שם את ידיו על פניו.
'למה היא הייתה חייבת להגיד את זה?' הוא שאל את עצמו בעצב.
"האם בכוונתך ששכבתם?" שאלה נלי שנרגעה קצתף עדיין הייתה לה קצת תקווה.
'היא תגיד את זה…' ידע ליורון שהיה מדוכדך.
"כן, שכבנו" היא אמרה, נלי כמעט והתעלפה.
"שישמור עליי השם!" אמרה נלי שהייתה נדהמת "לפחות השתמשתם באמצעי הגנה אני מקווה."
"למען האמת, לא ממש…" אמרה צ'לטי.
"אם כך, אני לא יכולה שלא להרשות לכם לגור ביחד… אני לא רואה ברירה אחרת כלשהי" אמרה נלי. "מה דעתך בנושא, ליורון?"
"אני אעבור לגור איתה" הוא אמר באדישות, השיחה הזאת הוציאה ממנו כל רגש אפשרי באותו רגע.
"אני כל כך שמחה" אמרה צ'לטי וחיבקה את ליורון.
"עכשיו לכו דברו על זה עם הוריה של צ'לטי" אמרה נלי וסימנה להם ללכת. הם יצאו מהבית.
"אני כל כך שמחה" אמרה צ'לטי בשנית.
"את הפתעת אותי עם הבקשה הזאת" הודה ליורון.
"אבל אתה לא שמח?" שאלה צ'לטי.
"אני שמח באיזשהו אופן" הודה ליורון.
"אם כך, בוא נלך" אמרה צ'לטי.
"לאן אנו הולכים? לבית שלך?" שאל ליורון.
"לא, לבית החדש שלנו" אמרה צ'לטי.
"על מה את מדברת? אנחנו לא צריכים קודם לבקש רשות מהוריך או משהו כזה?" שאל ליורון באי הבנה.
"הם כבר הסכימו מזמן מראש" אמרה צ'לטי בשמחה.
"על מה את מדברת?" ליורון לא ממש הבין.
"על זה שההורים שלי נתנו לי מזמן דירה פרטית בשביל היום שבו יהיה לי מישהו לגור איתו ביחד" אמרה צ'לטי. "אני אלך לדבר איתם אחרי שאני אראה לך את המקום."
"אם כך, בואי נלך לראות את המקום" הסכים ליורון.
"כן" היא אמרה וציחקקה.
הם הגיעו למגדל ענקי של מגורים, חלונותיו היו שקופים ככה שהיה אפשר לראות את כל הקורה בבניין. בניגוד לשאר הבניינים הוא התנשא לגובה חמישים קומות.
הם נכנסו לתוך המגדל, היה לו לובי עצום ויפה, בהרבה יותר יפה מאלו שהיו במלונות, הם נכנסו למעלית ועלו לקומה שלושים.
הדלת בכניסה לחדר הייתה בצבע כסף.
"בוא נכנס" אמרה צ'לטי, שלפה מפתח, פתחה את הדלת ונכנסה. ליורון נכנס אחריה.
היה זה בית מפואר, היה בו סלון גדול עם רהיטים מדהימים, היה בו מטבח גדול עם מיטב הטכנולוגיה ומקרר גדול ומלא באוכל.
היא הלכה לעבר חדר השינה. ליורון הלך אחריה.
היה זה חדר שינה מפואר. מיטה גדולה עם ציורי דרקונים עליה וארון בגודל של מלתחה. בצד השני של החדר היה גם חלון שממנו היה אפשר להסתכל החוצה.
"וואו, המקום הזה באמת מפואר" אמר ליורון שהתרשם.
"זה אכן כן מפואר" אמרה צ'לטי וחייכה, "רוצה לבדוק את המיטה?" היא שאלה.
"כן, למה לא?" שאל ליורון.
שניהם עמדו במרכז החדרה והיא קרבה אליו, מבטה נעוץ בעיניו.
הוא ליטף את בטנה, נושק לצווארה, מרגיש את ליבה בין שפתיו.
היא העבירה את ידיה על כתפיו הרחבות והוא הקיף אותה בזרעותיו, חוקר את גבה. לאט לאט הוא הוריד את חולצתה; הלהט שבער בו לא לחכות ופשוט לקרוע אותה מעליה גרם לו להירתע.
היא שמה לב והרימה את מבטה, "מה קרה?" היא שאלה, מעבירה את ידה על לחיו.
"שום דבר," ענה, נושק לשדה.
'אתה לא מנצל אותי, ליורון, אתה אוהב אותי יותר מדי בשביל לעשות זאת,' חשבה לעצמה צ'לטי, לא מודעת לכמה שהיא צודקת. היא העבירה את ידה דרך שערו והרימה את ראשו, נושקת לאוזנו. הוא החזיר את המחווה בעוד ידיה טיילו על גבו, מרימות את החולצה שלו. הוא חייך, כובש את פניו בגופה, לומד את בטנה בתשוקה עם נשיקותיו.
הוא ליטף אותה, פותח את מכנסייה, מופתע מחדש לגלות שאיזור ירכיה כה לבן, חיוור אל מול זיו פניה.
גופה קרן חום והוא חבק אותה, מנסה לגרש את הקור שאפף אותו. כל ספק וזכר לאביו בראשו נגוז. עורה היה רך ונעים. הוא הביט בה בכמיהה, מצמיד אותה לחזהו. 'כמה היא יפה,' חשב לעצמו.
ידו החליקה במורד גבה לעבר החזיה והיא ציחקקה בעודו מסתבך עם התופסן. לאחר מספר נסיונות כושלים מצדו, היא אמרה "ככה צריך לעשות את זה" והורידה את החזיה בקלות מתסכלת.
ליורון, בניסיון לשמור על כבודו, התיישב על המיטה ומשך אותה אליו. הוא תפס את פניה הקטנות בשתי ידיו ונשק לה ביסודיות.
"אל תדאגי," מלמל, משכיב אותה על המיטה המפוארת. "מכאן אני יודע מה לעשות." והיא נעתרה לו.
מאוחר יותר צ'לטי יצאה מהמיטה והלכה לעבר החלון הפתוח, גופה המעורטל זוהר בחושך. היא הסתכלה על השמיים בשחורים מאפשרת לרוח הקרב לעבור על גופה. ליורון קם לעברה והבחין בכתם לידה שהיה לה באזור האגן האחורי. הוא עצר דחף פתאומי לגעת בו ובמקום חיבק אותה מאחורה.
היא נשענה עליו נאנחת. שניהם היו מותשים, היא הסתובבה לנשק אותו נשיקה רופפת על השפתיים.
מבלי להגיד מילה פנו לישון.
***
הימים חלפו להם וכמעט חודש עבר לו, יום אחד בזמן בוקר התעורר ליורון וראה שצ'לטי לא במיטה, הוא התלבש.
הוא הלך לחפש את מקום הימצאה. הוא מצא אותה בסוף לבושה ומוטרדת במטבח.
"מה קרה?" הוא שאל אותה.
"אני מאחרת…" אמרה צ'לטי. "וגם יש לי הקאות בוקר לא מוסברות…" היא הוסיפה.
ליורון לא הבין למה כוונתה ולכן הוא שאל אותה "מה כוונתך בזה?"
"אני בהריון!" היא אמרה וחייכה.
"אבל עדיין לא מלאו לנו שמונה-עשרה," אמר ליורון, לא מבין.
"זה לא משנה, עד שהתינוק ייוולד תמלֶאנה לנו שמונה-עשרה," היא הייתה מאושרת ולאחר מכן שאלה בראותה את ההבעה על פניו "אתה לא שמח?"
"ברור שאני שמח, אבל אני רק מהרהר לעצמי האם אנחנו כבר מוכנים להיות הורים," הודה ליורון.
"אין זמן לחשוב על זה, את הנעשה אין להשיב, ולפי דעתי נהיה הורים מצויינים," אמרה צ'לטי.
"אבל בקרוב אנחנו יוצאים למסע חדש, איך אנחנו יכולים לעשות אותו כשאת הרה ועומדת ללדת?" שאל ליורון בחשש.
"אל תדאג, זה לא יהיה מסע ארוך כל כך, אני עדיין גם לא מספיק הרה בשביל שזה יפריע לי במסע."
"את לא יכולה לסכן את הילד בזה שאת יוצאת למסע," אמר ליורון בהחלטיות.
"אני יוצאת, דעתי נחושה ואין שום דבר שאתה יכול להגיד שיעצור אותי," אמרה צ'לטי, וליורון ראה את ההחלטיות שאי אפשר לשנותה בעיניה.
"אם כך, את תבואי איתי," הוא אמר, "אבל אני אשמור עלייך מכל משמר בשביל שלא יקרה שום דבר לך או לתינוק."
"אני מסכימה," אמרה צ'לטי באושר.
"אם כך, מה עושים עכשיו?" שאל ליורון.
"אני רציתי לתת לך משהו כל הזמן," התחילה צ'לטי להגיד.
"כן? מה זה?" שאל ליורון.
היא הוציאה את האבן השחורה מכיסה ואמרה:
"זאת אבן עם סגולות מיוחדות, היא מציינת אהבה, הגבר בעבר היה צורף את זה למשהו יקר לו."
ליורון חייך, לקח את זה והכניס זאת לכיס מכנסיו.
"אני אצרוף את זה לדבר יקר לי בשבילך," אמר ונשק לה.
'אני מחכה לך בספרייה, בן, בוא לשם בדחיפות,' נשמע לפתע קול בראשו של ליורון.
הוא הלך לעבר הדלת.
"לאן אתה הולך?" שאלה צ'לטי בהפתעה.
"לדבר עם אבי," אמר ליורון.
"אני באה איתך," אמרה צ'לטי בהחלטיות.
"לא, לא הפעם," אמר ליורון, הוא לא יתן לנחישות שלה לנצח שוב. "אני הולך לבד, ואת תישארי פה למען ילדנו הקטן בבטנך." הוא ידע שזה ישכנע אותה.
"אני אשאר פה בשבילך. אבל שמור על עצמך, ליורון, בשביל התינוק," היא אמרה. ליורון שלח לה נשיקה ויצא מהדלת.
***
דוריגאן נכנס לספריית מג'יקסטון.
"מה אפשר לעשות בשבילך, אדון דוריגאן?" שאל ספרן שמיד פנה לדוריגאן הנכנס.
"אני רוצה להגיע לחדר הפרטי שלי, ואם בא מישהו בשם ליורון הפישחל, הובל אותו לשם בבקשה," אמר דוריגאן והתחיל ללכת לקיר הנגדי.
"מיד, אדוני. האם אותו ליורון הפישחל הוא שחום שיער וירוק עיניים?" שאל הספרן בהתעניינות.
"פגשת אותו כבר?" שאל דוריגאן.
"כן, הוא חיפש פה לפני יותר מחודש על קיסרי האופל," אמר הספרן. "הוא יודע בקשר אלייך?" הוא התעניין.
"ברור, הוא תמיד היה כזה סקרן, הובל אותו לחדרי."
"יעלה אדוני על הדיסק," אמר הספרן ונחת על הרצפה.
דוריגאן עלה על הדיסק והם עפו לעבר אזור שבו לא היו ספרים ועברו דרך חור בלתי נראה בקיר אל חדרו הפרטי. היה זה חדר חשוך עם מכשיר טלוויזיה ווידיאו, במרכזו היה שולחן חום, לידו היה כיסא מנהלים שחור נוח.
דוריגאן התיישב בכיסא הנוח והסתכל לעבר הכיסא הריק שעמד מולו, מחכה לבואו של ליורון.
'כרונו מאיים, הוא יכול להזיז דברים בזמן כרצונו,' חשב לעצמו דוריגאן. הוא נח לו במשך שעה שלמה עד שליורון נכנס לתוך החדר.
"על מה רצית לדבר איתי?" שאל ליורון.
"רציתי לדבר איתך על כרונו," דוריגאן התחיל להגיד.
ליורון התחיל בשינוי הנושא. "צ'לטי בהריון, רציתי להודיע לך."
"מזל טוב," אמר דוריגאן. "עכשיו בקשר לכרונו…"
"מה איתו? ממה חששת?" שאל ליורון.
"כרונו יצא מגבולות ההגיון, הוא עכשיו יכול לעשות מה שהוא רוצה, אפילו…"
אך את סוף דבריו של דוריגאן ליורון לא שמע לעולם. לפתע הכל נהיה שחור מול עיניו, וכעבור רגע קל הוא מצא את עצמו במקום אחר.
עד כאן לזמנים נשכחים~
