קץ העולמות, הודעה נוספת אחרי הרבה זמן

אני כותב את זה כדי להודיע לקוראי הנאמנים (אם הם קיימים עדיין) שאני חי, כחלק מזה שאני חי, אני עלול לחזור לכתוב פוסטים רגילים החל ממחר. אבל עד מחר אלוהים גדול הייתי עסוק הרבה באנימה לאחרונה ולכן לא הגבתי.
אולי אני אסקר כמה מהסדרות שסיימתי לראות לאחרונה בדרך (דרך אגב, רק אתמול סיימתי לראות צ'וביטס… כן, רק אתמול).

לבינתיים, אני אתן לכם, כמתאבן, סיפור קצר שכתבתי לפני הרבה זמן. לא קשור לכמעט שום דבר. סתם סיפור אפוקליפטי נחמד, אם מישהו פה עדיין קורא את הבלוג, תגיבו על זה ותגידו את דעתכם כדי שאני אדע שיש לי עדיין קוראים

הוא עמד. זה היה קץ העולמות. הוא היה יכול רק לעמוד. לא היו מקומות לשבת בכל מקרה, הוא היה יכול רק לעמוד.'איך הכל הגיע לזה?', הוא שאל את עצמו שוב. לא הייתה שום משמעות בלשאול אנשים אחרים. הוא ידע שהם לעולם לא יבינו. אבל זה הגיע. הוא היה יכול רק לעמוד, כי כשהוא היה יכול כבר לעשות משהו אחר, הוא ישב. וכאשר הוא ישב, הוא לא עשה כלום. הוא רק היה משרבט דברים על דף.
החשיבות הייתה ממש מזערית. מה כבר כתובים אקראיים של בן אדם אחד, שרבים יטענו שדעתו נטרפה עליו כבר לפני שנים רבות, כאשר הוא כתב שסוף העולם הולך להגיע באחד הימים, היו יכולים לשנות. אבל הוא היה יכול לעשות יותר.עכשיו הוא היה יכול רק לעמוד. 'איך הכל הגיע לזה?' הוא שאל את עצמו שוב.
הוא לא ידע כמה פעמים הוא כבר שאל את השאלה הזאת, אבל עכשיו הוא היה יכול רק לעמוד. הוא לא היה יכול אפילו לחשוב. הוא הבין שהסוף באמת הגיע, הוא כבר כאן. ורק שאלה אחת הייתה בראשו. 'איך הכל הגיע לזה?'. הוא היה יכול רק לחשוב על דברים כאלו כרגע, בעיקר על הקץ, אבל הקץ לא באמת הטריד אותו יותר.
הוא היה יכול רק לעמוד, ולהביט. אבל על מה הוא בעצם הביט? על החשכה המוחלטת. על קצות האור המנסים לעלות על החול והחולית, נלחמים על התקווה האחרונה. החול היה סגול. או אולי היה זה אור הלילה שפגע בחולית עליה הוא הסתכל. אבל הוא היה יכול רק לעמוד. הוא לא היה יכול לזוז. הוא לא היה יכול לנוע. הוא גם לא היה יכול לחשוב כל כך. הוא היה יכול רק לעמוד.
אור הופיע לפתע מהשמים, אך זאת לא הייתה השמש. היה אפשר לבלבל את זה עם מטאור, אבל הרוח הקרה שנשבה על עורו התחלפה בחומו של הכדור, היה זה כדור אש עשוי מבשר אדם. הוא היה יכול להריח את בשר האדם השרוף, הוא כבר היה רגיל לריח הזה. היה זה אחד מהסימנים למלחמה כוללת ולקץ העולמות. 'איך הכל הגיע לזה?' הוא שאל את עצמו שוב.
בילדותו הכל היה טוב, אבל עכשיו, עכשיו הוא היה יכול רק לעמוד. לעמוד ואולי להסתכל, עד כמה שהוא לא רצה, ולחשוב. לחשוב על הכל, ולשאול, 'איך הכל הגיע לזה?'כדור האש עבר לידו. הילתו מילימטרים ספורים מעל ראשו. הוא לא היה יכול לחמוק. הוא היה יכול רק לעמוד.מזלו היכה אותו שוב. מזלו הרע, הוא המשיך לחיות כאשר הוא תוהה רק דבר אחד.
'איך הכל הגיע לזה?'. כדור האש התקדם ופגע באדמה רחוקה משם. ההדף היה כל כך רחוק ממנו, אבל הצעקות האיומות של אנשים עולים באש הגיעו אפילו לאוזניו. והוא, הוא היה יכול רק לעמוד. הוא המשיך לשאול את עצמו 'איך הכל הגיע לזה?', אבל מוחו לא היה יכול להשיב עדיין. הוא היה יכול רק לעמוד.רגליו לא יכלו לזוע עוד. ומצבו, בו הוא היה יכול רק לעמוד, המשיך להשתמר. הוא לא באמת הרגיש את רגליו. הוא ראה את האנשים מסביב, שאינם מדברים, מתחילים להעלם יותר ויותר לתוך החול והוא רק היה יכול לעמוד. הוא לא היה יכול לעזור להם. הוא לא ידע אם הוא באמת רצה לעזור להם והוא שאל את עצמו, 'איך הכל הגיע לזה?'.הלילה המשיך, והיה נראה כאילו הבוקר לעולם לא יגיע. כל האנשים שהיו סביבו כבר נעלמו בתוך החול, והוא היה יכול רק לעמוד.
הוא כנראה היה האיש האחרון בעולם, אבל עדיין הוא לא היה יכול לעשות כמעט כלום. הוא היה יכול רק לעמוד ולשאול… לשאול את עצמו, כי כבר לא היה את מי בכל מקרה. 'איך הכל הגיע לזה?'
הזמן חלף והשמש עלתה ונעמדה בשמים, חושפת את החול הצהוב. והוא כנראה היה העד היחיד באזור לזוועות שהתרחשו לילה לפניכן. אבל גם הוא, הוא בעצמו היה יכול רק לעמוד.
הוא אזר את אחרון כוחותיו, הסתכל על השמש הצורמת, כבר לא היה אכפת לו לאבד את ראייתו, וניסה לעשות משהו חוץ מלעמוד. הוא צעק, "איך הכל הגיע לזה?", אך זה היה הדבר האחרון שהוא היה יכול להגיד כיוון שפיו נקבר, לאחר ניצול אחרון כוחותיו, בחול. אך הוא עדיין היה יכול רק לעמוד ולחכות לסופו.
כאילו יש שומר גדול למעלה, כוח שמימי שלו קוראים אלוהים, יצאה בת קול מהשמים. בת קול עמוקה. "יאוש," אמרה הבת קול, אך אוזניו של הבחור נקברו בחול. הוא כבר לא היה יכול לשמוע. רק עיניו היו בחוץ, והוא בהה בשמש ברגעיו האחרונים, בהם הוא היה יכול רק לעמוד, ולאחר מכן הוא נבלע בחול. וכך מת אחרון בני האנוש, קץ העולמות בהחלט.

אך האם יש אמת בדבריו של אלוהים? כי אם כן, מול כל אדם הדרך כבר סלולה ומתרחבת לאופק, מחכה לאדם שילך. בא, אולי זה אפילו אותו אדם, אחרון בני האנוש, אבל אותו אדם, כמו שאר בני מינו היה יכול לעשות רק דבר אחד גם אז, הוא היה יכול רק לעמוד.

תקראו ותגידו את דעתכם

נ.ב. אם הסיפור גרם לכם לחשוב על דברים, או גרם לך להרגיש משונה באיזשהו צורה, הייתי שמח אם תספרו על זה פה, או אולי בהודעה פרטית אליי, כי הדברים האלו באמת מעניינים, כבר קיבלתי כמה תגובות שכאלו מאנשים עד כה פשוט מאוד, ועכשיו זה מסקרן אותי יותר.

התחלה חדשה! פרק ז’ של המסע ליפן!

אוקיי, כיוון שאני סתם עובר לפה מישראבלוג, אז אני לא אציג את עצמי שוב ושוב ושוב, (על אף שכל התוכן של הבלוג הישן שלי פה), אבל מי שרוצה לקרוא את הפרקים הקודמים, מוזמן ללחוץ על "המסע ליפן" בתפריט לשמאל ולקרוא לו בשקט.

 בכל מקרה, אני עכשיו בתקופת האוניברסיטה, אז אני אכתוב לעיתים יותר נדירות, זה בכלל משונה לי שחזרתי לכתוב, אבל כיוון שחזרתי לכתוב כתבתי הפעם פרק יותר ארוך מהפרקים הקודמים, שמדבר גם על דמויות אחרות חוץ מהדמויות הראשיות.

אז לפני שאני אפרסם את הפרק, אני אציג את עצמי, אני אורי מרקוביץ', בן 18, שנה ראשונה בתואר מתמטיקה מחשבים באוניברסיטה העברית, משתמט. חובב מאנגה (אני כבר לא רואה אנימה) מושבע ומתרגם מאנגה בזמני הפנוי.

אני אשתמש בבלוג הזה כדי להביא סיקורים, לכתוב עוד פרקים, להביא סיפורים קצרים שלי, ומדי פעם אולי אפילו לדבר קצת על החיים האישיים שלי, עד כמה נפשי שרופה וכואבת, עד כמה אני סובל, אתם יודעים, דברים פשוטים שכאלו.

 בכל מקרה, המסע ליפן מדבר על 4 חבר'ה שיצאו למסע ליפן, רק כדי להיקלע לידיהם של ארגון פשע שמנסה להרוג את כל המאנגקות ביפן, כאשר הם מואשמים ברצח הם לא יכולים שלא לברוח מהם, רק כדי לגלות לאט לאט עד כמה הם נקלעו לסיפור שגדול עליהם, וגדול על הרבה אנשים. מומלץ מאוד לקרוא, אבל מי אני שאגיד את זה? אחרי הכל אני הכותב של הסיפור!

 המסע ליפן (7) המרדף – פרק ב'

הם היו באמצע שום מקום, היו רק כבישים, אבל מה אפשר לעשות כאשר לאף אחד מחברי המסע אין רכב מושכר ביפן, או יותר נכון רישיון, כיוון שנרי נכשל כבר בפעם ה-20 והחליט להפסיק, יהודה היה עצלן מדי, איש לא יודע מה עם אלכס ולאל היה רישיון אבל הוא שכח להוציא רישיון עולמי, לכן הוא לא חל ביפן, כמו בשאר המקומות בעולם. הם לא נסעו בתחבורה ציבורית, אולי בגלל שהם פחדו מאלו שרודפים אחריהם, או אולי זה פשוט בגלל שהיה זה יהודה שהוביל אותם, בקצב איטי לחלוטין, איטי יותר מזה של צב, בתוך הכביש המדובר, כבר שלושה ימים, עם שינה קצרה מדי פעם."אני חושב שנאבדנו, יהודה," היה זה נרי שהעלה את הנקודה. "לא נאבדנו, אתה פשוט מרגיש את המרחב לא נכון…" הוא השיב לו. בלי להשים לב, הם היו שוב באמצע עיר, נרי חיפש שלט שכתוב עליו את שם העיר, הדבר היחידי שהוא היה יכול למצוא זה שלט גדול שהיה כתוב עליו ביפנית 'אקיהאבארה' "יוש!" אמר יהודה "הגענו לאקיהאבארה! אתה בא לקנות פיגר של צ'י בגודל אמת?""איך הגענו לפה?" שאל אלכס, "הא, זה פשוט מאוד," ענה נרי "כאשר יהודה מספיק שמן, מרחב הזמן והמקום מתעקם, ואז אם נראה לנו כאילו הגענו לאמצע שום מקום, בעצם היינו כל הזמן באקיהאבארה.""תגידו, אנחנו לא בורחים… ממישהו או משהו?" אלכס המשיך לשאול, "כן, באמת אין זמן לעשות שטויות, יהודה, למה אנחנו פה?" נרי הוסיף. אנשים רבים הלכו סביבם, נרי חיפש משהו, הוא ניסה להבין למה יהודה נעצר.אל הסתכל סביבו ולפתע אמר "רק רגע! איפה החנויות?! זה אקיהאבארה, לא?!" נרי הרגיש את זה, הוא ידע שיהודה לא סתם עצר שם, אפילו לא היה שום דוכן אוכל בסביבה, שזה הפך את זה להיות יותר משונה מהרגיל. "הא, מסתבר שהגענו," יהודה צחקק והסתכל על הדלת של הבית הפרטי שנמצא לידו, היה זה דלת שעליו היה כתוב 'יושיהירו טוגאשי וטאקהאוצ'י נאוקו'"אתה מפתיע אותי כל פעם מחדש," אמר נרי, ודפק על הדלת.לא נשמעה שום תשובה. "זה נראה שהם לא שם!" אמר אל. נרי המשיך לדפוק על הדלת עוד ועוד, יותר ויותר חזק, יותר ויותר חזק. "אין לך רחמים, מה? יכול להיות שהאנשים ישנים שם בפנים, אתה יודע, נכון?"  שאל אלכס, נרי היה כבר רגיל לתלונות של אלכס. "ואנחנו יכולים להיות מתים מחר," אמר נרי והמשיך לדפוק. "אולי אתם יכולים למות, אבל כאלו חלשים לא יהרגו אותי!"נרי צחק לרגע, והמשיך לדפוק על הדלת, מחכה לתשובה. "מי שם?" נשמע קול נשי יפני חלש מהצד השני של הדלת, "באנו לראות את יושיהירו טוגאשי," אמר נרי, הוא לא ידע למה לצפות, אך שום דבר כבר לא יכול להפחיד אותו כרגע, במיוחד כאשר המוות שלו על הקו כרגע, אולי אם הוא היה במצב הזה הוא היה עובר טסט סוף סוף."הוא נח כרגע…" נשמע הקול מהצד השני. "אנחנו חייבים לראות אותו, זה עניין של חיים ומוות," אמר אלכס, "אין לנו הרבה זמן לחכות." נרי חשב עד כמה באמת היה אכפת לו למות, אבל הוא הבין שהוא בסוג של שליחות שהוא לא יכול למות עדיין בגללה."תחזרו עוד כמה שעות," היא הגיבה, מנסה להעיף את המציקים מעליה. "אין לנו את הכמה שעות האלו," אמר נרי, "את חייבת לפתוח עכשיו!""אתם באמת תצטרכו ללכת," היא אמרה שוב. "אנחנו לא יכולים…" נרי התחיל לדפוק על הדלת, מנסה לגרום לה לפתוח את הדלת. לפתע לא נשמעה תשובה מהצד השני, נרי המשיך לדפוק על הדלת, מחזק את דפיקתו. "זה לא יעזור לך, נרי, היא כבר לא שם," אמר יהודה, "אנחנו צריכים ללכת, בוא נלך להסתכל קצת על הקניון הענקי שלהם פה." "אבל זה מסוכן עם אל איתנו, אתה יודע," נרי אמר וצחק, מסתכל על אל שהסתובב ברחוב וחיפש ילדות קטנות. "טוב, אז הולכים? יש כמה דברים שאני צריך לעשות," אמר אלכס והתחיל ללכת אחר השלטים המובילים לקניון."דרך אגב, יהודה, איך הובלת אותנו לכאן?" נרי התעניין. "כוח השמנות, אתה יודע, כוח השמנות, אתה יכול לקרוא לזה החוש השישי אם אתה רוצה." הם הלכו לכיוון הקניון. 

***

 הוא הסתובב ברחבי טוקיו, מה עוד הוא היה יכול לעשות? הוא נרדף על ידי אחיו והחבורה המטורפת ההיא שרוצה לרצוח את כולם, בין השאר את האיש בידיו אביו הפקיד את ההיסטוריה של המשפחה, קאוואהארה מאסאטושי, אך בתור בן אדם שחיפש אנשים יותר חזקים ממנו, הוא היה חייב להיות המוטס היחידי בדור, המוטס שיחסל את אחיו, כיוון שהם בגדו בדרך, פוחדים מלגלות מי הכי טוב, רק אחרי זה יוכל מוטס סאיקומו לחפש אנשים חזקים ממנו, מישהו שסוף סוף יוכל לנצח אותו, אבל כרגע, הוא בורח, בורח מהם, עד שהוא יצליח סופית לפתח את הטכניקה של להתחמק מכדורים, כיוון שהיריבים נלחמים מלוכלך עם רובים ולו אין חרב כיוון שאיש כבר לא מסתובב עם חרבות בימינו, גם אביו לא הסתובב עם חרבות. הוא היה צריך להגיע לדוג'ו הישן של אביו ולחפש מידע. הוא ידע שהם מנסים לרצוח את קאוואהארה אך לא ידע למה, הוא ידע שהם מנסים להרוג אותו, אבל הם לא באמת יודעים איפה הוא.הוא לא לבש שום דבר חוץ מלבוש קאראטה פשוט, אותו הוא ירש מאביו, שאותו הוא ירש מאביו, שאותו הוא ירש מאביו, הסיבה בגללה אחיו ברחו זה בגלל שהוא היה הבן הנבחר של טסוקומו, הוא נעמד מול הדלת של דרקון אומנויות לחימה, המקום היה כמו דוג'ו רפאים, הכל היה ריק, הדלת הייתה שבורה, וכך גם החלונות, השלט הגדול שעמד בקצה המבנה גם הוא מזמן כבר נפל, סאיקומו רק רצה לדעת איפה אביו. הוא נכנס לבניין, מחפש אחר רמזים, כאשר לפתע הוא סובב ראשו שמאלה למשמע תזוזה. היה זה ניקומו, אחיו הגדול, הוא סובב ראשו לשמאל וראה שם את יוקומו, תאומו של ניקומו. "אני רואה שחיכיתם לי," הוא אמר, "לא רציתי לאכזב אתכם, אחרי הכל יש לי חוב לסגור אתכם, זה מה שאבא אמר לי לפני שהוא נעלם." הוא קפץ קדימה, לתוך החשיכה, והסתובב, הוא היה יכול לראות מה קורה סביבו היטב בגלל שהייתה לו ראית לילה די טובה."אתה חושב שאנחנו הולכים להילחם הוגן?" שאל ניקומו, מחזיק אקדח בידו. "כבר מזמן זנחנו את המוטס אנמיי ריו, לך תמצא לעצמך פריירים אחרים אם אתה רוצה." הוא הסתכל לעבר יוקומו שגם הוא החזיק רובה."אני רואה שאתם לא מוכנים לשחק נקי," הוא אמר וזינק לפתע, נעלם מהטווח. "לאיפה הכלב הקטן הזה נעלם?" שאל יוקומו, מסתכל סביבו, מחפש את סאיקומו. לפתע בעיטה מסובבת פגעה בידו של יוקומו, והפילה ממנה את האקדח, שנייה לאחר מכן אותה בעיטה מעופפת גם הגיעה לידו של ניקומו, שציפה זאת, אך לא עשה שום דבר כדי להגן. סאיקומו הופיע שוב מולם "עכשיו כשאתם בלי אקדחים, נילחם בצורה הוגנת?""אתה חושב שאתה יכול לנצח את שנינו?" שאל ניקומו, "כי אם כן, אתה בטח חולם…""אני יכול רק לנסות," הוא צחקק, "תבואו אליי אם אתם חושבים שאתם יכולים לנצח אותי," הוא נכנס לתנוחת המגננה המפורסמת, כיוון שהוא היה נמוך זה היה כלי הנשק הכי טוב שלו, ברכיו היו מכופפות, ידיו בתנוחה המגנה על ראשו ועל בטנו בו בזמן, הוא חיכה למתקפה מצדם."אגרוף תאום!" הם צעקו ביחד כאילו היה זה סוג של פיוז'ן, טסוקומו אמר לסאיקומו שהחולשה הגדולה של האחים התאומים היא שהם קשורים אחד לשני יותר מדי, על אף שבסוף רק אחד מהם אמור לשרוד, מה שמוריד את סיכויהם להישרדות, אבל סאיקומו תהה איך הוא יכול לנצל את העובדה הזאת כדי לנצח אותם, הוא כנראה יצטרך להשתמש בכוח מלא.הם התקדמו לעברו עם האגרופים שלהם, אגרוף ליד אגרוף כאילו הידיים מחוברות לכדי יד אחת. סאיקומו קפץ ברגע האחרון, דרך על כתפיהם ונחת מאחוריהם, "זה הטוב ביותר שלכם?" הוא אמר, לא שם לב שהוא נמצא ממש לידם כרגע, פתוח לעוד מתקפה. "פוטאמוקוהא" הם אמרו שוב ביחד, שולחים אגרופים סגורים לעבר גופו של סאיקומו הלא מוגן, פוגעים בו, הרעד בגופו של סאיקומו טלטל אותו והפיל אותו על הרצפה, אביו אימן אותו בלספוג מוקוהא, אבל הוא לא יכל להתמודד כנגד מוקוהא כפול, גל הלם חזק העובר דרך הגוף, זאת בהחלט הייתה מכה קטלנית. הוא ירק דם, ונפל על הרצפה."זה כל מה שיש לך, אחי?" אמר יוקומו, "אז כנראה אתה באמת כלך מילים," הוסיף ניקומו, מסתכל על מה שנראה כמו גופת אחיהם הצעיר."טוב, יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות," אמר ניקומו, הם התקדמו לעבר היציאה של הדוג'ו, מפנים את גבם לסאיקומו המת.הם באו לצאת מדלת הרפאים בדיוק כשנשמע קול מאחוריהם "אתם חושבים שכזה קצת ינצח אותי? אז כנראה שאתם באמת חלשים," הוא ירק דם שוב. "הגיע הזמן שאני אראה לכם את הטכניקה החדשה שלי, קאמיהא," הוא אמר. 

***

לזחול במחילות כנראה לא היה בשבילו, הוא היה שמן מדי, אבל מה הוא היה יכול לעשות במצבו? זה או לזחול במחילות או להילחם בMKA וגם להפסיד, הוא לא היה יכול לקחת את הסיכון, כל פעם שהוא שולח פרק להוצאה, הם עולים עליו שוב והוא צריך לברוח שוב, אבל עכשיו… עכשיו נשארו לו רק עוד 2 פרקים לסיים את הלסינג, אבל הוא היה חייב לברוח, להימנע מהמוות שלו, הוא שנא מוות, הוא הצטער על זה שהוא לא יכול להיות ערפד כמו אלוקארד, אבל מה לעשות, ככה החיים… הוא סוף סוף הגיע ליציאה לתעלת הביוב, שתוביל אותו גם לבסיס החדש שלו, שם הוא צריך לכתוב עוד פרק של הלסינג, לדבר עם מיורה בקשר למצבו, ולדווח ליושיהירו בקשר למיקומו הנוכחי, המחתרת חייבת להמשיך לחיות ולכתוב, היראנו תהה האם אחרי שהוא יסיים את הלסינג הם סוף סוף יניחו לו לחיות, או שאולי בעצם אחרי שהוא יסיים את הלסינג לא תהיה לו שום סיבה להמשיך לחיות, אבל תמיד יש לו את הגיג הקצר של 6 העמודים שהוא כותב פעם בחודשיים על איך החיים שלו היו נראים לולא הוא היה בורח, הוא בטח היה מנהל חנות משחקים שכזאת ומטריד את הבחורה החדשה עם המשקפיים רק כדי שהיא תגלה בסוף שהוא בעל החנות השמן. הוא ירד בערך 5 ק"ג בזחילתו במחילות. הוא יצא דרך פתח הביוב לתוך חדר קטן וריק, עם רק שולחן בתוכו, והרבה דפים, הוא שלף מכיסו את הסקיצות לפרק הלפני אחרון, העוזרים שלו, שבהם לא נוגעים, תמיד יוכלו לתקן את כל זה, הוא לקח את קופסת הדבש שנשארה סגורה מפעם אחרונה שהוא היה שם, פתח אותה, ולגם הכל לפיו, אחרי הכל הוא איבד 5 ק"ג בכל המסע הזה, אותם הוא היה צריך להשלים איכשהו. הוא שלף חתיכת עוגת שוקולד מהמגירה ובלע אותה במכה. עכשיו הגיע הזמן להמשיך לצייר את העמוד השני של הפרק הלפני האחרון, אבל לא לפני שהוא ילך לשירותים, אולי הוא ישקול להתקלח באמבט הקטן בפינה, ואז לישון במיטה, או יותר נכון הרצפה, שהייתה כולה מזרון אחד גדול.נשמעה דפיקה על הקיר. דפיקה על הקיר. מי יכול להיות שידפוק על הקיר? לחדר לא היה שום דלת, כיוון שהיראנו העדיף להסתגר, זה השאיר לו יותר סיכויים לחיות, ככה היה קשה יותר למצוא את מיקומו. הוא ירד אל מתחת לשולחן עליו הוא כתב, היה שם בדיוק מקום בשבילו, ככה הוא תכנן את השולחן, הוא היה צריך מקומות להתחבא."נו, מה אתה חושב? הוא פה?" שאל קול מעבר לקיר. "אנחנו נצטרך לפרוץ את הקיר כדי לגלות," השיב לו השני. "ההוראות מפורשות, אסור לפגוע בחדר, אסור שהיראנו קאוטה ידע שאנחנו יודעים על המקום." "אז נחזור לפה מחר."הוא נזכר איך הכל התחיל, הוא בדיוק היה באמצע כתיבת אחד מהפרקים של הלסינג, עליו הוא היה אמור לעבוד בחנות המשחקים שלו כשבדיוק החנות התפוצצה, הוא ידע מה זה אומר. הם אחריו, הוא תמיד האמין שיש מישהו שינסה לפגוע בו על זה שהוא כותב את הלסינג, הוא רק לא ציפה שזה יקרה כל כך מהר, הוא ידע שלא יקח להם כל כך הרבה זמן לגלות שהוא עדיין בחיים, לכן הוא התחיל לברוח, ולשלוח פרקים תוך כדי בריחה מהם, הוא ברח מהם כל כך הרבה זמן, הוא כבר נהיה עייף, אחרי הכל הוא היה שמן. הוא צריך לתכנן איך הוא נמנע מזה שהם יתפסו אותו כשהם חוזרים מחר, ויותר חשוב מכל, הוא סוף סוף הבין שעליו לסיים את הלסינג, המרדף הזה נהיה יותר ויותר קשה עליו.הוא בדיוק הרים טלפון לפלאפון הסודי של מיורה. "אני לא יכול לדבר עכשיו, קשה לזוז במחילות האלו," נשמעה תשובה מהירה מהצד השני. גם מיורה היה נמצא באותו מצב, והוא בשונה להיראנו לא האמין שעליו לסיים את ברזרק בגלל המרדף המטורף הזה.הוא הרים טלפון ליושיהירו, נאוקו ענתה לו. "שלום, מי שם?" היה זה קול נשי ממוצע, לא משהו מיוחד שכזה, לא חזק מדי, לא חלש מדי, הוא שמע את הקול הזה כבר הרבה פעמים. "זה היראנו, אני צריך לדבר עם יושיהירו.""מיד," היא אמרה לו. לפתע נשמע קול חלש בטלפון, "היראנו, זה אתה?" הוא אמר. "כן, זה אני, אני שומע שהדלקת פרקים שלך החמירה, עכשיו אתה גם בקושי יכול לדבר, מה? זה נשמע קצת משונה מדי לדלקת פרקים…" השיב היראנו."כן… אני יודע… מה אתה חושב שזה יכול להיות?…" הקול היה כל כך קטוע. "לא יודע, הגעתי למסתור באוסאקה עכשיו, מה קורה בעולם?""הם הגיעו… לקלאמפ… אישתי אומרת לי…" יושיהירו השיב לו.'לקלאמפ?!' היראנו היה בשוק כאשר הוא שמע זאת. 'אז הן מתות עכשיו… זה בהחלט בעייתי, חייבת להיות דרך לעצור אותם…'"יותר חשוב מזה, מתי אתה תחלים שתוכל לרדת ביחד איתנו למחתרת?" מאיזשהי סיבה לא ברורה, הם לא הרגו את יושיהירו, זה נראה כאילו יש לחבר'ה האלו בMKA קצת חמלה אם הם לא הרגו אותו, אחרי הכל יושיהירו חטף את הדלקת פרקים הזאת לפני שהוא נהיה חולה. "אני לא יודע אם אני אחלים… אני לא חושב שאני אוכל לסיים את האנטר איקס האנטר.""אל תגיד את זה, אתה תחלים, יושיהירו, אנחנו נדאג לזה," היראנו אהב את יושיהירו מאוד, בגלל שהוא היה מקור התקווה היחידי שלו במחתרת."אני חושב שMKA מעורבים בזה…" יושיהירו ענה, אך השיחה לפת�
� נותקה. עברה כמעט דקה, היראנו לא היה יכול לדבר עם יושיהירו יותר מזה, אחרת הם היו עוד עולים עליו. הם יכולים לעלות על השיחה, רק יושיהירו ידע שכשהיראנו אומר אוסאקה, זה אומר בעצם מקום אחר לפי סוג מסוים של חוקיות, היראנו שיער שהוא נמצא כנראה באקיהאבארה, אבל הוא איבד את החוש למקומות מרוב המסעות שלו בעולם. הוא נשען לאחורה ונפל עם הכיסא עליו הוא ישב על המזרון, וירד לישון, עם עין אחת פתוחה.

***

הם הגיעו לקניון הגדול וטיילו בו בחופשיות. עם השמנות של יהודה, זה נראה כאילו האנדרואיד וחברו כבר מזמן ירדו מגבם, אבל הם לא יכלו באמת לדעת."טוב, אני אלך קצת לקפה המחשבים פה למטה," אמר אלכס, בורח בזריזות לתוך קפה המחשבים, כאילו הוא מנסה להסתיר משהו."בוא נלך לחפש את הקומה עם הפיגרים של הגאנדאם, זה יוכל למכור טוב בחנות, וזה אחלה דבר לקשת איתו את החדר," אמר יהודה. "אבל אין לך כבר חנות, יהודה," נרי היה צריך תמיד להזכיר את הדברים הרעים. "תמיד אפשר להקים מחדש!" הוא הגיב "ממך לא ציפיתי לשמוע דבר כזה, אתה יודע שאתה שמן מדי כדי לטרוח לעשות את זה, זה כמו שהיראנו לעולם לא הקים מחדש את החנות משחקים שלו אחרי שפוצצו לו אותה…" נרי הגיב, בזמן שאל נעלם ברקע לחפש פיגרים של לולי ברחבי הקניון הענקי בו הם נמצאו."אתה חושב שזה איכשהו קשור…?" שאל פתאום יהודה. "אתה זוכר שדיברנו על זה שזה נראה כמו מזימה של איזשהו ארגון פשע שמנסה להרוג את כל המאנגקות?" השיב לו נרי. "כן, אבל אתה אמרת שזה נשמע מאוד ארכאי וקלוש, עד כמה שאתה העלת את הרעיון," אמר יהודה, "אבל עכשיו מסתבר שהכל נכון.""תלך אתה לראות את הפיגרים, אני צריך לבדוק כמה דברים…" נרי היה קצת מדוכדך לפתע, הוא חשב על משהו, הוא ניסה להבין מה הולך סביבו. הוא נכנס לעבר המעלית, וחיפש את הקומה של קפה אינטרנט, הוא מצא אותה די במהירות. החדר היה מוצף במחשבים, ובאנשים שעבדו על המחשבים. "זה עולה 200 ין לשעה," אמרה המוכרת האדיבה שהציעה לו מחשב. 200 ין לשעה, הוא אמר, איזה מחיר מטורף, ולחשוב שזה אחד מהפסים הכי מהירים בעולם שמציעים להם שם, נרי כבר העדיף להפסיק לעקוב אחרי המספרים, עד כמה שהיה לו תואר ראשון במדעי המחשב ובמתמטיקה."טוב, תודה," הוא אמר למוכרת, והסתובב לו בחדר, מחפש אחר מחשב פנוי. הוא לפתע ראה את אלכס יושב לו ליד אחד המחשבים וכותב משהו. "מה אתה עושה, אלכס?" שאל אותו נרי. "זה לא עניינך, נרי!" הוא אמר וכיבה את המסך, מסתיר משהו. "מה זה? הנטאי או משהו?" נרי המשיך להציק. "אתה יודע שלפעמים אתה יכול להיות באמת מציק, נרי, נכון?" אלכס הגיב, נרי לא אהב את השיחות האלו, הוא נעץ מבט באלכס והלך לעבר מחשב פנוי שהוא מצא.הדבר הראשון שהוא עשה כאשר הוא נכנס למחשב זה לפתוח גוגל ולכתוב 'אנדרואיד' הוא רצה לנסות להבין במה הם נלחמים, אבל הוא לא הצליח למצוא שום מידע. הם כנראה מחביאים את הכל די טוב. אחרי חצי שעה של חיפושים הוא החליט לבדוק מה הולך עם דעת הקהל בישראל. אולי חלק מהגלים השתנו. הוא נכנס למעקב אראסאס שלו, ולפתע הוא ראה שלייט אנג'ל, אותו ליימר שכותב סיקורים וחדשות, או יותר נכון מתרגם חדשות מאנגלית לעברית כתב פוסט חדש. הוא החליט לקרוא אותו. "מצטער שלא יכולתי לדון בנושא במשך 3 ימים, אך הייתי עסוק קצת בחיים האמיתיים." הייתה השורה הראשונה בבלוג. 'כן, בטח,' צחקק נרי לעצמו. ללייט אנג'ל לא באמת היו חיים. "יכול להיות שרובכם אם לא כולכם שמעתם על הבושה החדשה של ישראל, קבוצה של 4 מטיילים ישראלים צעירים שיצאו ליפן רצחו את כל קבוצת קלאמפ. הם עדיין לא נתפסו, אך משטרת יפן עושה כל מה שביכולתה כדי לתפוס אותם, בנוסף לזה הודיעה משטרת ישראל שהם כרגע דרושים באשמת רצח ויתפסו גם על אדמת ישראל." נרי לא היה יכול לקרוא יותר מהבולשיט הזה, ולכן הוא קם והלך לו לדרכו. הוא הלך למחשב של אלכס, שם הוא ראה שגם הוא מסתכל בבלוג של לייט אנג'ל. "איזה בן זונה הלייט אנג'ל הזה," אמר אלכס לפתע, "הוא גם נוב בנוסף לזה.""תגיד, אלכס, אתה לא חושב שיש משהו משונה באנשים סביבנו?" נרי שאל. "לא, אני מוצא אותם דווקא די שקטים, וזה די נורמלי אצל יפנים לפי מה ששמעתי." אלכס כרגיל ניתח את הדברים. "לא, זה לא זה… כאשר היינו מואשמים ברצח, ישר היה להם את התמונות שלנו, היית מצפה שאנשים כבר יסגירו אותנו עד עכשיו, אבל הם לא עשו את זה, ובנוסף לזה משטרת יפן אמורה להיות אחרינו…" לפתע נרי שמע את הצ'קלקות של המשטרה מחוץ למבנה. "ידעתי!" הוא אמר. הבעיה הכי גדולה היא שהם כרגע הופרדו, לכן הוא רץ לכיוון הלובי, ביחד עם אלכס, שם הוא מצא את אל ויהודה מחכים. "אני חושב שאנחנו צריכים איכשהו לברוח… לא?" אמר יהודה וצחק, תוך כדי שהוא שובר את הדלת כניסה שהייתה עשויה מזכוכית עם רגלו בקפיצה ורץ דרכה. "אתה תמיד כזה הרסני, מה?" נרי צחק. הם התחילו לרוץ שוב, כיוון שלא הייתה להם הרבה ברירה אחרת. "איך יכולנו לשכוח מזה שמחפשים אחרינו?!" שאל אלכס. "זה בגלל השמנות של יהודה, והמכוערות של אל, כנראה." אמר נרי. המשטרה כנראה התעכבה כל כך הרבה, שהם כבר היו רחוקים מהקניון כאשר הם סגרו על המקום. 

***

 הם ישבו חסרי כל רוח חיים, סאיקומו לא היה באמת בן אדם רחמן כל כך, הוא לא היה דמות שונן בכלל, הוא האמין שצריך לרצוח אנשים אם מגיע להם, וזה מה שהוא עשה לאחיו כרגע. הוא היה מותש, לכן הוא התעלף בתוך החדר החשוך הזה, הוא ידע שייקח זמן עד שהחדשות יגיעו לחבר'ה מהארגון, לכן הוא היה יכול להרשות לעצמו להמשיך לדמם על רצפת הדוג'ו החשוך, על אף שהוא היה צריך לעשות משהו, הוא כבר לא זכר מה, העיניים שלו התערפלו, הוא לא היה בטוח כבר אם הוא רצה לישון, או שאולי הוא באמת רק רצה להתעלף. 

***

"תזכיר לי שוב למה אנחנו הולכים ברחוב בצורה כזאת חופשית שוב, נרי," אמר אלכס, מסתכל על האנשים שעומדים מסביבו, לאט לאט הוא הבין שבין כל ההמון רוב האנשים דווקא תמכו ברצח, זה היה משונה בעיניו."אנחנו חייבים להגיע לבית של יושיהירו בשביל לדבר איתו, שכחת?""הא, נכון…" אמר אלכס, "ולמה שוב?""כי זה מה שגרימג'אוו אמר לנו לעשות, אתה כבר לא זוכר, אלכס?" היה זה אל שהגיב דווקא. "אבל למה אנחנו סומכים על גרימג'אוו? הוא אחרי הכל עובד בשבילם." אלכס מיהר להגיב.הם נעמדו שוב ליד הדלת שעליה היה כתוב "יושיהירו טוגאשי וטאקהאוצ'י נאוקו", נרי בדיוק בא לדפוק על הדלת כאשר היא נפתחה, מהצד השני עמדו שוב האיש הגבוה והאיש הנמוך הלבושים במדי ביטחון שחורים, כמו של סוכנים. "שלום, מטיילים ישראלים תמימים, ציפינו לכם."

מקווה שנהנהתם, ואם נהנהתם, תגיבו פה, שאני אראה שאני לא כותב את זה לעצמי

 שלכם, התולע מהחלל החיצון.

המסע ליפן (6) המרדף – פרק א'

טוב, עוד פרק, כדאי שתהנו, יבגני עושה לי צרות עם הבלוג עכשיו

פרק ו'
הם היו מוקפים בלי שום דרך לברוח, קבוצה של אנשים הולכת בכל רגע לפגוע בהם, הם הסתכלו סביב, חיפשו דרך לברוח, הם ראו שעדיין יש פרוזדור צר משמאל אך הם לא ידעו לאן פרוזדור זה יוביל אותם, והאם הם יוכלו להינצל ככה. נרי צעד קדימה "תשמעו, לא באמת עשינו את זה…"
בדיוק שבא מישהו להגיב, נשמע קול "אני עובר, אני עובר, אני עובר," מהקצה, איש נדחף והגיע עד אליהם, היה זה בחור גבוה, לבוש בחליפת עורך דין מכובדת שכזאת, הייתה לו את הבלורית ההיא, זה היה גרימג'אוו, העורך דין שהיה במשפט כנגד קלאמפ.
"סלחו לי, כוחות הצדק צריכים לטפל במקרה, זה לא עזה פה שאנחנו מרשים לעצמנו לעשות לינץ' באנשים באמצע הרחוב, אני אקח אותם לבית משפט, והכל יסתדר, ברור?" נרי עדיין ניסה להבין מה קורה סביבו, הוא לא ידע אם הם ניצלו או לא… הוא לאחר מכן פנה אליהם ולחש להם בעברית "תבואו איתי, הכל יהיה טוב."
"עכשיו, פנו דרך, אנחנו צריכים לקחת אותם לחקירה!" אמר גרימג'אוו, ושביל התפנה באמצע, הקבוצה הבינה שכדאי שהם ילכו אחריו, וככה, הם הגיעו בסופו של דבר לחדרו של גרימג'אוו במלון. "לא אמרת שאתה לוקח אותנו לחקירה?" שאל נרי, בעברית. "שששש, עוד שניה," אמר גרימג'אוו בזמן שהוא הדליק את הנגן מוזיקה שלו בטון גבוה, השיר שהתנגן ברקע היה "אני אהיה האחד", שיר פתיחה יחסית מוכר של היקארו נו גו. נרי התחיל לשיר, אבל אלכס עצר אותו "אנחנו פה בסכנת חיים, להזכירך…" יהודה אמר "במקרה הכי גרוע, נוכל לדבר עם שגרירות יפן בישראל או עם שגרירות ישראל ביפן ולבקש מהם שישחררו אותנו…"
"אתם עדיין חיים, שום דבר רע לא יקרה לכם," משהו מוזר התרחש, כאשר גרימג'אוו דיבר בעברית, השפתיים שלו זזו כאילו הקול שלו מדובב ולא עשו התאמה בין השפתיים לקול. "בואו, שבו." הוא סימן להם את הכיסאות, החבורה הסתכלה סביבה, לא בטוחה אם המצב מסוכן או לא. "אל תחששו." הוא המשיך לדבר עברית, הבעיה של חוסר התיאום המשיכה כל הזמן. ברקע נשמע "כשאני מסתובב עם חברים, אני משתעמם לפעמים," איש לא ידע אם זה קשור או לא, אבל לפעמים דברים כאלו חשובים לציין.
"אני הסביר לכם חלק מהדברים, אין הרבה זמן לדבר, כיוון שיש פה מצלמות, למזלי אתם יושבים בנקודה שבה אי אפשר לראות את המצלמות, ואני יכול לתאם את השפתיים והקול שלי,” עכשיו הכל התחיל להראות הגיוני שוב, בדיוק בזמן הזה נאמר "בעיניים שלך, הכל יתגלה."
"כמו שאתם יכולים להבין עד עכשיו, המוזיקה זה כדי שהם לא ישמעו את הקולות שלנו," הסביר גרימג'אוו, "אבל אני בטוח שכולכם הבנתם את זה."
"מי זה הם?" שאל אל.
"תנו לי להמשיך, אני אגיע לכל הנקודות החשובות, שמי הוא זורד, או לפחות ככה אני מעדיף שתכנו אותי, גיליתי על הכל בצורה שכזאת, ונכנסתי כדי לרגל מבפנים, הם חושדים בי מאוד, הם אלו ששמו אותי תחת שם בדוי אחר על המקרה של קלאמפ, אבל הם דיברו איתי בדיוק ברגע הגורלי, זה למה לא הייתי יכול להציל אתכם, ויכול להיות שאלוהים בעצם לא רצה שאני אציל אתכם," אמר גרימג'אוו, או בעצם זורד, אבל זה לא ממש משנה.
"אז מי זה הם באמת?" שאל אלכס, "ולמה הם הרגו את קלאמפ?"
"השם שלהם הוא MKA, אפשר להגיד שהם סוג של ארגון טרור, אבל הם לא, הם קבוצה מאוד מאורגנת עם קשרים כלל עולמיים, והכי חזקים בהם הם ביפן, כיוון שכן המטרה שלהם שוכבת, הקשרים שלהם פה הם כל כך חזקים עד שהם הצליחו להשים אותי רק בעזרת תואר העורך דין שהיה לי בניהול משפט מצד ההתקפה, משמע מצד המדינה," אמר זורד במהירות, אל התאפק לא לצחוק מחוסר הסנכרון בין השפתיים לקול.
"MKA?" תהה נרי. "זה לא יכול להיות…" המשיך יהודה, הוא הסתכל על נרי, ונרי הסתכל עליו.
"כן, זה הם, אני יודע מה אתם חושבים…" אמר זורד. "אבל הMKA הם יצירי הדמיון הפרוע שלנו כדי להסביר למה לוקח להיראנו קאוטה 3 חודשים להוציא פרק," אמר נרי. "או למה או! גרייט המציאו את אוגורה איטו!" הוסיף יהודה. "הם לא המציאו, אוגורה איטו זה הבן אדם שהקים את או! גרייט, הטענה הייתה שיש לו שם עט בגללם." "המציאו," "לא," "המציאו," "לא," "המציאו," "לא," "טוב, נו כבר, די, תנו לו לסיים," אמר אלכס.
"תודה, אלכס, אם כך, כן, MKA הם אירגון רוצחי המאנגאקות, היראנו קאוטה מתחבא מהם וכותב פרק כל זמן שהוא יכול, ובקשר לאוגורה איטו אני עדיין לא בטוח…" אמר זורד. "יש להם שתולים בכל מקום, וכדי למנוע ריגול, הם לא מפגישים בין שתולים לשתולים, חוץ מקבוצות מאורגנות קטנות, מצד שני, יש את ההתנגדות של המאנגקות, זה מונהג על ידי היראנו קאוטה אבל איש לא באמת יודע איפה היא ומי הם החברים האמיתיים של האירגון…" אמר זורד, הוא הפסיק להזיז את השפתיים לזמן מה. צלצול נשמע, זורד סובב את ראשו לעבר הפעמון, הוא הבין שאין עוד הרבה זמן. "הם נתנו לכם את האוכל כדי להרעיל את קלאמפ ולהאשים אתכם, ככה איש לא יודע שMKA באמת קיימים." צלצול נוסף נשמע, צלצול תשיעי זה הסימן, ידע זורד, הוא קיווה שהקצב לא יעלה.
"אבל לא היה רעל באוכל כנראה, אל אכל מזה והוא לא מת," אמר נרי. "זה בהחלט משונה, תן לי לבדוק את זה, אם זה אל, אולי הוא חסין לרעל," הוא אמר והתקרב, לקח דגימת דם עם מכשיר לבדיקת סוכרת מאל, אל צעק "אאוצ'". "זה בדיוק כמו מה שיש לגדי!" אמר יהודה, זורד הסתכל עליו, "הוא פשוט מאוד חולה סוכרת, אתה מבין…" אמר יהודה. "טוב, זה מכשיר לבדיקות דם, אני אשלח את זה לבדיקה, ואחזיר לכם תשובה בקרוב, הבעיה היא שאני לא יודע אם תהיו חיים בזמן ההוא…" צלצול נוסף נשמע, היה זה הצלצול השלישי, הוא היה יותר חזק מהשניים הקודמים, החבורה הזיזה את ראשם לעבר הפעמון שישב ליד החלון, למה שמישהו ישים פעמון ליד החלון, הם תהו, אבל זה לא משנה.
השיר בינתיים התחלף, היה זה השיר "בלתי מוגבל", שיר הפתיחה הראשון של סאמוראי 7.
"בכל מקרה, אין הרבה זמן לדבר, מסתבר," צלצול רביעי כבר נשמע, זורד הידק את עניבתו ואמר "אוקיי, אני לא יודע אם אני מסוגל להציל אתכם, בקרוב יהיה הסיכוי האחרון שלכם, איך שישמע הצלצול התשיעי, אתם צריכים לרוץ ולהפיל אותי עם הכיסא, אני מניח שאתה תהיה מסוגל לעשות את זה, יהודה, ולקפוץ מהחלון, אנחנו בקומה ראשונה, ציפיתי שכזה דבר יקרה פשוט מאוד…" הסביר זורד, צלצול חמישי נשמע, ולאחריו גם צלצול שישי, השיר ברקע אמר "ואם זה לא אהבה, אז מה זאת אהבה?"
"לאן אנחנו צריכים ללכת?" שאל נרי.
"אתם צריכים להגיע לביתו של טוגאשי יושיהירו (הכותב מצטער על טעות בשמו שנעשתה בפרק הראשון), שמעתי שהוא המרכז מידע של המחתרת, אולי תצליחו להשיג שם עוד מידע… וכמובן, שלא תעזו לחזור לחדר שלכם באכסניה, הם מחכים לכם שם, זה כמובן אם החיים שלכם חשובים לכם…" הצלצול השביעי והשמיני הגיע, ובינתיים, ברקע נשמעה השורה "ואם זה לא אהבה, אז מה זאת אהבה?"
"הבנתם את זה?" שאל זורד, כולם הנהנו, "אם הבנתם, אז תלכו." השיר ברקע התחלף ל"שליש מהרגשות האמיתיים," אחד משירי הסיום של ראורוני קנשין (הוא היה בדיוק באזור תחילת הפילרים, לאלו שרוצים לדעת.)
כאילו זורד נכנס לטראנס, הוא התחיל לשיר "קאוורארו הודו איישיטאמו, סאנבון נו איצ'י מו טסוטאוואראנאי. ג'ונג'וו נו קאנג'וו ווא קאראמאווארי, איי לאב יו סאה איאנאי דאירו, מיי הארט" או בתירגום פשוט "אפילו אם אני אוהב אותך עד שאני נשבר, שליש מזה לא מגיע. הרגשות האמיתיים שלי מסתובבים להם, אני אפילו לא מצליח להגיד "אני אוהב אותך," אהבתי." תוך כדי שהוא אומר את המילים האלו, נשמע צלצול בטלפון והדלת נפתחת, מהצד השני שוב עומדים שני הבחורים, יהודה מהסס, האם להילחם בהם, או להקשיב לקולו של זורד, לאחר מחשבה ארוכה הוא מבין מה הצעד הנכון לעשות, ומפיל את זורד שבדיוק בא לקום על הכורסא, והחבורה קופצת מהחלון, אל תוך רחוב עמוס, למזלנו, לאיש לא נגרם רע.
"אני כבר מתחיל להתרגל לזה," אמר אלכס. "אין זמן לשטויות האלו, בואו נברח," אמר נרי. "אבל איך נמצא את הבית של טוגאשי יושיהירו?" שאל אל. "תשאירו את זה לי." אמר יהודה.

***

החדר האפלולי, למי שלא זוכר.
"הם ברחו?" שאל אאו, "מי נתן להם לברוח?"
"הבן אדם שאתה כל כך סומך עליו, זורד, מסתבר," היה זה מידורי, קולו היה מעוצבן. "מה אנחנו נעשה עכשיו?"
"לפי מה ששמענו, הם דחפו את זורד בדיוק שהם באו לברוח והוא רצה לתפוס אותם, אבל אחד מהם, יהודה, יותר חזק מזורד," הסביר שירו.
"אם כך, האנדרואיד אמור להיות מסוגל לנצח אותו," אמר קורו. "אני אומר שנשלח את האנדרואידים לחסל אותם…"
"מה יקרה אם הם יתחברו עם המחתרת?" שאל אקא. "הם עלולים להיות עדים טובים מאוד, אחרי הכל, יכול להיות שהם כבר יודעים שלא היה רעל באוכל."
"כן, זאת הייתה תוכנית מעניינת, אבל לא ציפינו את כל ההשלכות…" מידורי אמר. "אם הם ינסו להגיע למחתרת, אנחנו נדע על זה, בינתיים, נתן לאנדרואיד לרדוף אחריהם."
"אדוני, אני חושב שאנחנו צריכים לתת למוטס שאיתו להיכנס לפעולה, אם אנחנו באמת רוצים לנצח אותם…" אמר שירו, "הם נראים לי יותר מדי חזקים…"
"אל תקרא לי אדוני בשיחה הקבוצתית, שירו, אתה יודע בדיוק שבפורום הזה אנחנו כולנו שווים!" היה זה מידורי לענות, כמובן. "בסדר, אני אתן הוראה למוטס שאם יהיה עימות, עליו להילחם גם כן… ובקשר לזורד, מה עלינו לעשות?"
"אנחנו צריכים להגביר עליו את השמירה, להוריד את מערכת הקול בחדר שלו, או לפחות להתקין מכשיר ציטוט על הכרית שלו, אני מרגיש כאילו הוא בוגד בנו כל הזמן הזה." אמר קורו.
"אם כך, לעכשיו ניתן לו להמשיך לחיות, ונגביר עליו את השמירה, ואם יסתבר שהוא באמת בוגד בנו…" אמר מידורי. "הוא יטופל קשה."
"למה לקחת את הסיכון?!" קולו המתכתי של אקא כמעט צעק.
"בגלל שזורד הוא קלף חשוב לנו יתר על המידה…" הסביר אאו, "מידורי מסכים איתי על זה."
"כן, העבודה שהוא עשה על קלאמפ היה מעולה, אנחנו צריכים לבחור מטרה נוספת בינתיים… אני לא חושב שמה שנגמר עם קלאמפ היה רעד חזק מספיק לקהילה." הגיב מידורי.
"אני חושב שהמטרה הבאה שלנו צריכה להיות קישימוטו הצעיר, קישומוטו סיישי, אחריו, נראה כבר מה נעשה." אמר קורו.
"אני חושב שאנחנו צריכים להאשים אותו על העירום שהיה לו בכרך השמיני כזכור לי, זה יהיה מספיק האשמות בשבילו… זה כיף לשנות את החוקים לטובתינו." אמר שירו.
"תמיד אפשר… לחסל אותו עם תאונה מקרית, אבל בשביל זה נצטרך מוטס ואת זורד," הציע אאו.
"אני מעדיף את ההצעה של אאו, נלך עליה, אני מאמין, אם כך, צריך לתאם את זה, בקשר לתאונה, יש לי תאונה טובה בראש, עכשיו רק להודיע להם." אמר מידורי. "לפני שנתפזר, יש נושא אחד אחרון עליו אנחנו חייבים לדון."
"הקשרים בישראל?" שאל אקא.
"כן, הקשרים בישראל, אתמול שרפו את החנות של יהודה, ובכך, יש לנו קצת כוח, אבל מה אם נעזר בו כדי להילחם בישראלים האלו חזק יותר?" שאל קורו.
"אני חושב שזאת צריכה להיות תוכנית חירום, קורו, לבינתיים, נפרק את השיחה, כל אחד יעשה את מה שמוטל עליו ויודיע לאנשים המתאימים…"
מסך נפתח מלמעלה, ובתוכו נראה איש זקן. "אדוניי," הוא אמר, "קיבלנו הודעה שהמוטס האחרון מסתובב בטוקיו."
"מה המוטס עושה בטוקיו?…" אמר אאו. "נראה לי שהוא מנסה להשיג מידע על המצב הכולל, אחרי כל התקריות האחרונות…" אמר אקא.
"אתה יכול ללכת, וולטר, קיבלנו את ההודעה." המסך עלה למעלה. "אם כך, יש רק דבר אחד שאפשר לעשות, זה תמיד טוב שיש לנו כל כך הרבה מוטסים, את השניים האחרונים נשלח להיפטר ממנו, למישהו יש בעיה עם זה?" היה זה מידורי כמובן.
"לא לי," "לא לי," "לא לי," "לא לי," אף אחד מהחברים לא רצה ללכת כנגד הרעיונות של מידורי, אבל כולם ניסו תמיד להשחיל רעיון כדי להביא לעצמם נקודות בונוס אצל מידורי.
"אם כך, סיימנו את השיחה, תדאגו לדברים שלכם… צ'או," אמר מידורי ונעלם.
כולם נעלמו ונשאר רק אאו. "צריך לדבר עם זורד מהר…" הוא אמר ונעלם גם הוא.
עוד שיחה מסתורית, ומסע לא ידוע, מה יהיה עם גיבורנו?

הטיול ליפן (5) – המשפט חלק ה'

טוב, זה שהתחלתי למספר את הפרק לפי מספרים זה רמז שהמשפט נגמר היום ^^" וכן, המשפט בהחלט נגמר היום. מחר על בטוח לא יהיה פרק, אבל יהיה סבבה שכזה ^^"

פרק ה'
"אנחנו חייבים לברוח מפה," אמר נרי, "מי יודע למה הם מסוגלים."
"אפשר לעמוד ולהילחם מולם," הציע ישר יהודה, הוא לא רצה להאמין שיש מישהו שבאמת יכול לנצח אותו, והוא מאוד רוצה לנצח אותו עכשיו. "אנחנו לא כוחות להם, צריכים לקפוץ מהחלון," אמר נרי, אלכס הסתכל עליהם, לא הבין מה הולך, למען האמת הוא בערך הבין מה הולך, אבל לא היה זמן לשאול שאלות. "אבל אנחנו בקומה שנייה!" הוא ישר אמר. "תראה, לקפוץ מקומה שנייה זה לא כל כך גבוה, זה בערך רק 2 מטר, וגם זה בקושי, זה קפיצה מאוד קלה."
"אם לא תפתחו את הדלת, אנחנו ננפץ אותה לחתיכות," אמר האיש מהצד השני של הדלת.
"אנחנו חייבים לקפוץ, אל תשכח, הוא היה יותר חזק מאיתנו, קפצו!" אמר נרי, יהודה מיהר לקחת את התיק שלו שזה הדבר הכי חשוב לו בטיול הזה, רץ לחלון, וקפץ.
"מה עם אל? חייבים להחזיר את הגופה שלו לארץ…" אמר אלכס. "אני אדאג לזה," אמר ישר נרי.
אלכס הלך לחלון וקפץ, במזל הוא הצליח לא לשבור כלום בנחיתה.
הדלת נופצה לחתיכות, ומצידה השני עמד האיש הגבוה ואנדרואיד נמוך קומה בלי עור עליו, נרי הבין שזה הבחור השני, אבל מה לעשות, אין לו זמן, הוא הרים את אל והחזיק אותו אחיזת פצוע, וקפץ מהחלון, תוך כדי ירידה נרי הבין שהוא השקיע יותר מדי כוח בקפיצה, ולכן הוא התחיל לבלום את כל הכוח בעזרת שינוי זווית הרגליים, הוא כופף את הרגליים ובנחיתה השמיע בום ענקי. איך שהכל נרגע, נשמע קולו של אל, "איפה אני?" הוא שאל. "אין לנו זמן לזה, נרוץ לכיוון המדרחוב המרכזי פה באזור," אמר נרי, מסתכל לכיוון התנועה הרבה של האנשים שהייתה במרחק של לפחות קילומטר מהם.
איך שהם התחילו לרוץ, לפתע הם ראו את זוג האנשים מאחוריהם רודפים אחריהם, הפעם האיש הנמוך נראה כמו בן אדם ולא כמו אנדרואיד, בשנייה האחרונה הם הצליחו להיכנס לתוך המדרחוב.
"אנחנו חייבים להגיע לאיזשהו בית קפה ולהתחבא שם," אמר נרי, ואיכשהו, משום מקום הופיע שלט שכתוב עליו "בית קפה צדדי ושולי", כמו סמל מאלוהים, החבורה שלנו נכנסה לתוך החדר והתיישבה שם.
"נו, אז מה קורה כאן?" שאל אל בזמן שהוא התאושש, "חשבנו שאתה מת, כל חברות קלאמפ מתו מסיבה לא ברורה, אנחנו חושבים שזה בגלל האוכל שהבאנו להם, אבל עכשיו זה נראה כאילו זה לא…"
בינתיים, יהודה הוציא את הלאפטופ מהתיק שלו, התיישב, והשתמש בעובדה שכל האזור היה מחובר על ידי רשת אל חוטית, ואפילו בחינם. הוא ניסה להיכנס לאתר של החנות שלו, פעם ראשונה מזה הרבה זמן, רק כדי לגלות שהאתר באופן מפתיע ביותר למטה, לא היה לו כוח לפרוץ ולהפעיל מחדש את האתר, לכן הוא נכנס לאנימה 2, אתר האנימה ומאנגה בו הוא הסתובב כל הזמן, הוא ראה שבדיוק פורסמה הודעה שבה כתוב "חדשות קשות לכל חובבי קלאמפ" נכתב על ידי Jijii-sama, שזה היה ידיד טוב של החבורה, שנקרא גם דור, והכותב ידע שקראו לו דור בגלל משחק מילים ארוך עם שם של מישהו אחר שבסוף יצא לשם ממש קרוב לבחור שאליו הוא התכוון… ההודעה הלכה כך:
"לכל חובבי קלאמפ, הודעה עצובה ביותר התקבלה כרגע, והיא קשורה לכל הקהילה הישראלית גם כן, לא רק לחובבי קלאמפ, להודעה מדויקת, תיכנסו ללינק הזה, שמתי את זה בפורום קלאמפ בתפוז אותו אני מנהל"
יהודה נכנס לאתר, וקרא את ההודעה המפורטת יותר.
"היום, שעה 7:00 בשעון יפן, ובשעה חצות אצלנו, בה נאמר שכל חברות קלאמפ העכשוויות מתו, מסתבר שנמצא רעל בדמם, היחידה שנשארה בחיים היא לאזה סאי, הזאת שציירה את RG וגה ופרשה מקלאמפ מזמן, שהעידה שהם קיבלו אוכל יום לפניכן מקבוצה של 4 ישראלים, ששמם, וגם כאן אני אגיד את זהותם.
יהודה כהן, המנהל *לשעבר* (סימון זה הודיע שכנראה זה לא נכתב במקור ושונה לאחר מכן) של החנות מאנגה אדיקט שעד אתמול הייתה מנוהלת על ידי גיא סטושימה, מכונה גם בכינויים שונים באינטרנט, ביניהם גם חופש.
נרי מרקו ואלכס פן, זוג אנשים איתם הקמתי את האגודה לאנימה ומאנגה, נרי מרקו מכנה את עצמו ThE_AbOmInAtIoN במירק וברוב הפורומים, פה הוא מכנה את עצמו nerileoron, עד לפני שנתיים הוא היה מתרגם מפורסם של מאנגה בעולם הסקנליישן, ולאחר מכן התחיל אוניברסיטה וכמות התירגום שלו ירדה באופן משמעותי, אלכס פן מכנה את עצמו WiNd|Ze_Poker וגם פה הוא נקרא Kowaii_aho, הוא נחשב מפורסם והרצה ברוב כנסי האנימה עד עכשיו.
האחרון, אל דודי, ידוע גם במכוערתו, ובזה שאין לו כמעט אף פעם כינוי קבוע, והוא אוהב מאוד להסתובב ב-4צ'אן, במיוחד ב-b וב-d.
ה-4 האלו יצאו למסע והתחזו לחברת קייטרינג בשם "יאנאמאשי," לפי דבריה של לאזה, והביאו להם את האוכל המורעל, כנראה כל זה היה בעזרת ה1337 כישורים שיש ליהודה בפריצה של דברים.
עלינו לגנות את 4 אלו ולהאשים אותם בזה שאין סוף למאנגות האהובות עלינו, ולא יהיו עוד מאנגות כאלו, על אף שהם נראו פעם נחמדים. להפיל את שמם!"
"המצב נראה קשה, אנשים," אמר יהודה. "מה יש שם?" שאל אותו אלכס. "מאשימים אותנו בזה שרצחנו את קלאמפ, מסתבר…" ענה יהודה.
"רק רגע, אבל אם אני חיי ואכלתי מזה, איך יכול להיות שהרגנו את קלאמפ?" שאל אל, לא מבין. "זה בגלל שיש לך בטן שחסינה לכל רעל בעולם…" אמר אלכס. "אבל גם אוקאווה לא אכלה…" אמר נרי.
בינתיים, יהודה קרא את כל הודעות הנאצה שהצטברו והתחיל לכתוב הודעה משל עצמו. "לא אנחנו אלו שרצחו את קלאמפ, היו אלו קבוצה של אנשים שהכריחו אותנו לעשות את זה, אנחנו מופללים, אחרי כל מה שעברנו, אתה חייב להאמין לי, דור…" הוא המשיך לכתוב כאשר לפתע נשמע קול מהטלוויזיה הקטנה.
"בחזרה למשפט של קלאמפ, לאחר פרשיית המוות, נראה כאילו המשפט קרב לסופו, עוד כמה דקות הדיון יתחיל מחדש," אמר הקריין, אבל המסך היה כל כך קטן. "אדוני, יש באיזשהו מקום מסך יותר גדול?" שאל נרי, שלא היה יכול לראות מה קורה שם. "כן, ברור שיש מסך יותר גדול, משדרים את זה עכשיו גם בטלוויזיה הענקית בדיוק בקצה של המדרחוב, יש אחת גדולה שמשדרת ערוץ אחר, אבל אם תעמדו בדיוק בקצה המדרחוב, יש שם גם את הטלוויזיה הקטנה יותר למטה, שבה משדרים את הטחנה הזאת בדיוק.
"קיבלנו את זה," אמר נרי, "בואו, הולכים, זה דחוף…" בלי להבין למה, יהודה סגר את הלאפטופ שלו בלי לשלוח את ההודעה ובא איתו, ככה עשה גם אלכס, ואל תפס בדיוק את המאפין שהוא הזמין ויצא החוצה.
הם הגיעו לטלוויזיה בדיוק כשהמשפט התחדש.
"אם כך, עכשיו היחידה שעומדת למשפט היא לאזה, ככה נראה, ועם כך, לפני שנביא את זה להחלטה, אתה רשאי לשאול את הנאשמת כמה שאלות, אדון התובע גרימג'או, כיוון שהסנגורית פוטרה," הסביר השופט.
"אוקיי, לאזה," המסך התמקד על התובע, כאשר לפתע נרי אמר "זה הוא! הוא הבן אדם מאתמול!" כמובן שהבחור לא שמע אותו והוא המשיך לדבר, "למה פרשת בדיוק מקלאמפ?"
"למה כוונתך זה הוא?" שאל יהודה, לא מבין. "זה הבן אדם שהזהיר אותנו על ללכת בחזרה לאכסניה אתמול!"
בינתיים, כמובן, לאזה התחילה לדבר, "כן, פרשתי קצת לאחר שRG וגה נגמר כי ראיתי את הפרויקטים האחרים של קלאמפ והבנתי שזה רמה שפשוט מאוד הולכת לדרדר את הנוער, ידעתי שRG וגה יצא טוב, אבל המאנגות האחרות לא היו טובות, ולא רציתי לשייך את עצמי לזה, לאחר שפרשתי, עזבתי את עולם המאנגה לגמרי."
"אבל אם לא היינו חוזרים לאכסניה, אולי הם לא היו באים אלינו!" אמר יהודה. "אבל אתה לא מבין, הם בטח ניסו לתפוס אותנו אתמול, אבל כיוון שהיינו באכסניה הם לא הצליחו! זה לפחות מה שאני מרגיש," הסביר נרי. "טוב, תן לנו לצפות בזה בשקט עכשיו, נרי," אמר אלכס, "אתה סתם מפריע."
"אין לי עוד שאלות, אדוני," אמר התובע.
"אם כך, זה ברור, כיוון שאין את מי לתבוע, לא יתבע כסף מקלאמפ, כיוון שלאזה לא הייתה מעורבת במעשים הנתעבים ולא רוצה להיות חלק מכל העניין הזה בכלל, אבל מה שכן, המוצרים של קלאמפ הם עכשיו טאבו ועליהם להיות מורדים מכל מדף בארץ, וגם מהעולם כולו, כיוון שהמקור נוצר פה, וזאת החלטת המדינה! אתם משוחררים!" אמר השופט. התובע רק חייך, או לפחות ככה נראה, הוא לא חגג מאושר.
"זה היה די צפוי, זה היה מכור מההתחלה…" אמר נרי
התמונה הבאה הייתה אנשים שמסתערים על חנויות ספרים וקורעים את הספרים של קלאמפ, בדיוק בשניית ההודעה. התמונה השתנתה שוב והפעם היה הקריין שוב, "ובכן, בדיוק קיבלנו את התמונות של ארבעת האנשים הנמלטים שמואשמים ברצח, והנה הם," תמונה של ארבעת החברים שלנו עם שמם ביפנית הופיעה על המסך, מה שמסתבר שלצד קהל נרחב ששונא את קלאמפ, יש קהל נרחב שמאוד אוהב את קלאמפ, ולפתע האנשים בקהל הזה, וגם חלק שלא משתייך לקהל הזה, נעצו את עיניהם בחבורה שלנו שמסתבר שלפתע נהיו מבודדים ונהיה מעגל סביבם.
"נראה לי הם רוצים לטפל בנו…" אמר אל. "זה נראה כאילו אנחנו שוב בבעיה…" אמר נרי.
מה יעשו גיבורינו מול הבעיה החדשה? האם הסיפור הזה מתקרב לסופו? בפרק הבא, החלק הראשון של המרדף!

הטיול ליפן, המשפט, חלק ד'

טוב, נראה לי שבפרק הבא החלק הראשון של הטיול ליפן, של המשפט, אמור להיגמר, אנחנו אבל עוד נראה בקשר לזה ^^"

פרק ד'
הם הגיעו למלון תשעת הכוכבים, לא לקח להם הרבה זמן למצוא אותו כי אלכס הסתובב עם המפה וניתב אותם את כל הדרך. המבנה היה בגובה לפחות 30 קומות, לבן, אבל מרובע, בצורה כזאת קבועה ולא מעניינת, חברינו שהסתובבו חלק מזמנם בתל אביב (שניים מהם גרים גם בתל אביב) כבר היו רגילים למראה המדובר. הם הסתכלו מסביב וחיפשו אנשים חשודים, הבחור היחידי שהם ראו שנראה מתאים לתיאור של האנשים אותם הם מחפשים היה השומר בכניסה. הוא היה לבוש בחליפה שחורה מצוחצחת עם עניבה שחורה כזאת, היה לו משקפיים שחורות, והוא נראה חזק, ואיך לא! אוזניה לבנה כזאת באוזן.
"שיו, ביפן השומרים של בתי המלון הם כמו מאבטחים של ראש הממשלה אצלנו, זה ממש מטורף!" היה זה אל בהערה המתוחכמת. "מה אתה מצפה מהמעצמה הכלכלית השנייה הכי גדולה בעולם?" שאל אותו אלכס.
"טוב, זה כנראה הבן אדם שאנחנו צריכים לדבר איתו…" אמר יהודה לנרי, "אתה תעשה את זה."
נרי הבין שאין לו ברירה, לכן הוא ניגש לבחור הנמוך (בשביל נרי הוא היה נמוך, אבל בשביל בחור ממוצע הוא היה בגובה סביר וקצת) נעמד לידו, הסתכל מסביב ואמר "אפס ריח," מחכה לתגובה, לאחר כמה זמן השומר הסתכל עליו ואמר "את התיק פתח בבקשה." למשמע השורה הזאת שתורגמה באופן מקביל לכולם, יהודה ואל התפקעו מצחוק במקום, אלכס שהיה לו ניסיון בלהגיד שורות דומות לזה לא צחק, ורק אמר: "אתם יודעים שהוא דיבר בסדר גמור, זה פשוט שפירשתם את זה לא נכון, זאת הדרך היחידה להגיד את המשפט הזה!"
נרי תהה מה עליו לעשות לאחר התגובה הזאת, והוא זז מהשומר, מחפש פיתרון אחר, פתאום נשמעו לחישות קלות מזוג שיחים שהתמקמו על המדרכה העשויה מאבנים בדיוק ליד הכניסה למלון.
"תגידו, ממתי לשיחים יש רגליים?" היה זה אל ששאל, מצביע על הרגליים של זוג השיחים שהופיע משום מקום. "הסוואה חכמה ביותר…" אמר נרי וצחק.
"בואו אחרינו," נשמע קול בוקע מאחד מהשיחים כאשר אלו התחילו לזוז.
"אתה חושב שבאמת כדאי לנו ללכת אחרי זוג אנשים שהתחפשו לשיחים?" שאל אלכס, אבל לאחר שהוא ראה שכולם הולכים הוא הבין שאין לו ברירה וגם הוא הלך אחריהם.
הם נכנסו לתוך סמטה, הריח היחידי שעלה לאפו של נרי היה ריח חזק של סירחון, כזה שדי דומה לזה של זיעה, זה נראה לנרי מחשיד, כיוון שהוא דאג להתרחץ טוב בבוקר. ככל שהם התקדמו הריח הזה התחזק והתחזק. "תגידו, אתם מריחים משהו?" שאל נרי את האחרים. "אם במריחים משהו אתה מתכוון לסירחון ההוא שיש בחנות, אז כן, אני מריח משהו," השיב יהודה מיד. "טוב, הריח הזה קצת מזכיר את הסירחון ההוא, אבל הוא לא בדיוק אותו דבר…" אמר נרי.
"זה פשוט הסביבה בה אנחנו נמצאים, זה טבעי פה," ענה אחד מהשיחים.
הם מצאו את עצמם נכנסים למעלית ענקית באמצע סמטה שהייתה מוסתרת על ידי קיר של לבנים, נכנסים לתוך המעלית, נרי ויהודה הבינו לאט-לאט שהם עושים טעות אדירה שאין כמותה, אך מה לעשות, כבודם של גברים גדול מדי בשבילם להודות בטעויותיהם, או לפחות ככה היה הכבוד של שני אלו (להזכירכם, הכותב הוא בהחלט גבר, גם העורך וגם המתרגם כולם גברים הם, לכן אני מרשה לעצמי להגיד משפט שכזה)
הדלת נפתחה והם הגיעו לחדרון בגודל של בערך 5 מטר על 5 מטר שכל מה שהיה בו זה זוג מגשים יפים כאלו של אוכל.
"עכשיו קחו את המגשים וצאו למשימה," אמרו זוג השיחים, שכבר הפסיקו לפרוק מעליהם את השיחים, להעלים את התלבושת של השיחים, ולהיכנס לחליפה שחורה עם עניבה שחורה ומשקפיים תוך כדי שהם ירדו במעלית, והחבורה שלנו בכלל לא שמה לב, זה הוא בהחלט כישרון, ולא יכולת, כיוון שזה דבר מולד שלא ניתן ללמודו! הם די הזכירו את האנשים שהם פגשו במרכז משחקים.
"תגידו לי, אתם לא במקרה… האלו שהביאו לנו את המשימה?" שאל נרי, מצחקק קלות, "אני לא יודע על מה אתה מדבר…" אמר האיש הגבוה "אין עוד הרבה זמן, צאו כבר!"
"בסדר, בסדר!" אמר נרי והוא ויהודה תפסו שולחנות ועלו במעלית.
איך שהם יצאו מהשדרה בחזרה לרחוב הראשי הריח שאותו הם הריחו התחלף בריח של אוכל טעים, כיוון שכמו שאומרים, המתכון לאוכל טעים זה שיהיה לו ריח שמביא תיאבון, או לפחות זאת כל התורה כשזה מגיע למחבט בישול ענקית על אש חם מהיר לפי בחור שיודע להרוג בלבד, ונחשב למבשל מעולה. לנרי הכל המשיך להראות מאוד מחשיד, למה הריח השתנה באופן כל כך מפתיע על אף שהם היו עם האוכל כל הזמן, הוא ניסה לקשר את זה ל"אפס ריח" אבל הוא לא הצליח כיוון שהוא קרא את הפיסה הזאת לפני כל כך הרבה זמן והוא לא ממש הבין את כל הרעיון מאחורי ה"אפס ריח"…
אל, מריח את הריח הזה, שלח את ידו לחלק התחתון של מגשיות האוכל ותפס מאפין שוקולד טעים שכזה ואכל אותו לפני שנרי הצליח להבין בזה, לאל היה כישרון לפלוש על מזנונים של אנשים אחרים ופשוט מאוד להוציא את כל האוכל מהם, זכר נרי אחרי הניסיון המר שהיה לו בנושא… ארוחה שמבוססת על כמעט כל מה שהיה לו בארון בזמן מרתון סלאם דאנק בהחלט שעשע את נרי. המרתון נערך בבית שלו שנמצא לפי טענתם של משתתפיו במימד מקביל, הדרך היחידה להגיע אליו זה הרכבת ליבנה, שזה פשוט מאוד כדי שהמעבר יהיה קליל ולא קשה לבני אדם שאינם רגילים לזה. אבל ההוראות של נרי היו מפורשות, אסור לגעת באוכל, ונראה כבר שהיה מאוחר מדי, נרי תפס את אל מהחולצה שלו ואמר לו "תקשיב, אל תיגע בזה יותר, ברור, כדי שהנזק לא יהיה גדול יותר, זה החיים שלך ושלי פה על הקו, ברור לך?!" הוא שיחרר אותו מיד, נראה שאל הבין, הוא שתק.
השומר בכניסה שאל "למי האוכל הזה?" "זה אוכל חשוב, אתה רוצה לבדוק שאין פה פצצה? אתה יכול להציץ לבפנים," אמר נרי, השומר הציץ. "אני חושב שכדאי שאני אוכל אחד," אמר השומר, "רק למקרה."
"אפילו בארץ הם מחונכים יותר טוב," אמר נרי לכולם. "אם אתה תאכל אחד מהם, אנחנו נאבד את כל העסקה כי לא סיפקנו את כל האוכל בדיוק, אתה מבין?" השומר לא היה יכול לעשות כלום ונתן לו לעבור.
הם נכנסו ללובי הרחב וניגשו ישר לדלפק. נרי ניגש וביקש את מספר החדרים של קלאמפ. "קלאמפ לא נמצאים כאן במלון!" הכריז מיד הפקיד, "אתה יכול לצאת החוצה עכשיו." נרי שלף מיד את הכרטיס של יאנאמשי והראה אותו לפקיד. הפקיד התפקע מצחוק ולאחר מכן הסתכל בספר שלו, שבו היה כתוב בדיוק על הביקור הספציפי הזה. "הם בחדר 666, זה בקומה השישית." נרי שאהב את השטויות בקשר לסטן והכל לא היה מסוגל שלא להתפקע מצחוק. "זה יותר קצר דרך מעלית השירות שנמצאת כאן," הפקיד קם ופתח להם דלת שהייתה נעולה עד לפניכן, שם הייתה מעלית השירות, שנראתה כמו ארמון קטן ופרטי.
"אני חושב שאני יכול לחיות טוב מלהיות מנהל קייטרינג ומשלוחים בצורה כזאת," אמר יהודה. "אולי אני אפילו אצליח להכניס יותר כסף מאשר במכירת מאנגות!"
"אתה לא חושב שמשהו פה חשוד?" שאל נרי את יהודה בקנסאי, למזלו של נרי, חבריו האחרים לא ידעו את ניב הקנסאי, והוא השתמש במילים ספציפיות בקנסאי שאי אפשר להבין אותם בלי הכרות עם קנסאי.
"הבטחה זאת הבטחה, אין מה לעשות," החזיר לו יהודה. אל ואלכס הסתכלו עליהם, אלכס אמר "בהחלט משונה כל היחס המעולה הזה שנותנים לשירות קייטרינג, ועוד למה שמישהו יהיה מוכן לוותר על כזה מסע במקומות כאלו מפוארים בשביל לתת לנו לעשות את זה." "תשתוק," אמר לו נרי, הוא נזכר במכה שהפסידה הכל, המכה הישרה של הבחור הנמוך, וזה פשוט מאוד הכאיב לו.
הם דפקו על הדלת. "מי שם?" היה זה קולה של אגאהא אוקאווה. "שירותי קייטרינג, האוכל שהזמנתן." הן פתחו בפניהם את הדלת, כל תשעת החברות (בעבר ובהווה) ישבו להן בחדר, הן בדיוק היו באמצע דיון על המשפט הזה כאשר הם נכנסו, והם הפסיקו אותו ישר.
"אתן רעבות, בנות? כי אני לא בדיוק אוהבת את האוכל שיש פה," אמרה אגאהא לאחר שהיא הסתכלה על מגוון המטעמים שהגיעו אליהם. "אז למה הזמנת אותם?" שאלה מוקונה. "זאת לא הייתי אני, זאת הייתה לאזה סיי," השיבה לה מיד אגאהא. לאזה כמתגוננת אמרה "כחושבים על זה אני לא כל כך רעבה עכשיו." בזמן ששאר חברות הקבוצה (בהווה ובעבר) הלכו לאכול. לאחר כדקה של שיחה הם לפתע שמו לב שאותם ארבעה בחורים שהביאו להם את הארוחה עדיין עומדים שם ובוהים בהם נדהמים.
"מה אתם עדיין עושים פה?" שאלה לאזה, "אתם רוצים לאכול?" אלכס ואל בדיוק באו לקפוץ על ההצעה, אבל דבריו של האיש בשחור הדהד בראשו של נרי והוא אמר: "לא, זה אוכל שאתן הזמנתם, לא היינו רוצים לקחת ממנו, וגם אנחנו לא ממש רעבים," הוא הסתכל על יהודה במבט של 'אתה יודע מה אני עושה' ואז ראה שאל ואלכס לא ממש מאושרים מהמצב. "אנחנו פשוט מעריצים מאוד גדולים של מאנגה, ואני בין השאר מאוד אהבתי את איקס ואת רוב היצירות האחרות שלכן," אמר נרי. "קוראים לי נרי מרקו, דרך אגב, נעים לפגוש אתכן במציאות." "ואני יהודה כהן," "ואני אלכס פן," "ואני אל דוידי," וכולם אמרו ביחד "נעים לפגוש אתכן."
"לא בדיוק ביקשנו ממכם שתציגו את עצמכם," הייתה זאת לאזה עם מבט לא מרוצה על הפנים. לאזה, דרך אגב, פרשה כבר מאיקס מזמן.
"אוי, לאזה, אל תהיי כזאת נוקשה, נעים להכיר, אני אגאהא אוקאווה, וזאת מוקונה, וזאת טסובאקי נאקוי, וזאת סאטסוקי איגאראשי, אנחנו ארבעת החברות המרכזיות של קלאמפ כרגע, ואלו הן לאזה סיי, טאמאיו אקייאמה, סיי נאנאו, הישיקה סוושי ונאקאמורי קאזוא, הן חברות קלאמפ לשעבר."
"אה, אנחנו יודעים מי אתן כבר," אמר נרי, הוא היה קצת נבוך.
"השמות שלכם קצת משונים, מאיפה אתם?" שאלה אוקאווה. "אנחנו מישראל," ענה נרי והוציא מהכיס שלו עותק של X שהוא השיג ממקום לא ידוע, "אנחנו נשמח אם תוכלו לחתום על זה."
הן חתמו על זה ולאחר מכן הוא אמר "אם כך, אנחנו צריכים להמשיך במסע שלנו, אנחנו הולכים." אמר נרי ובא לצאת. "רק רגע, אתן מתכננות לסיים את X ואת ליגל דראג מתישהו?" שאל אלכס לפני שהוא יצא "ואם כן, איך?" נרי תפס אותו בכוח והם יצאו לפני שתשובה הגיעה. זה בהחלט רגוע עצוב שייזכר לנצח נצחים.
הם ירדו ללובי, ואז לפתע הופיע הבחור הגבוה עם השיבולת שיער ובלורית, הוא לבש חליפת עסקים. נרי אמר: "נראה לי שראיתי אותו איפשהו." ובדיוק כשהוא חלף לידו אמר לו האיש "לא כדאי שתסתובבו היום בחוץ, תחזרו מהר למלון, האפס ריח קשור לכל, היום הוא יום מסוכן." נרי כמובן לא הבין איך בטווח זמן כזה קצר הוא הצליח לשמוע הודעה כל כך ארוכה, וכמו שקורה בכל פעם שדבר כזה קורה הוא סובב את ראשו רק כדי לגלות שהבחור כבר לא נמצא שם. "תגידו, אתם שמתם לב לבחור שעבר פה הרגע?" שאל נרי את חבריו. "לא, לא שמנו לב לשום דבר," ענה אלכס, "אתה בטח סתם הוזה."
"לא יודע למה, אבל יש לי הרגשה שכדאי שנחזור עכשיו לאכסניה ונחשוב מה לעשות מחר," אמר יהודה. "גם לי מסיבה לא ברורה יש את ההרגשה הזאת," אמר אל. "אני די בטוח שאני יודע למה יש לכולם את ההרגשה הזאת…" אמר נרי. "למה?" שאלו שניהם ביחד. "זה לא משנה עכשיו, פשוט מאוד נחזור לאכסניה…" אמר נרי בייאוש.
ככה הם חזרו לאכסניה והלכו לישון את הלילה השני שלהם ביפן.
מסיבה לא ברורה, יהודה קם בשבע בבוקר (שעה שלא רגילה ליהודה להיות ער בה, כיוון שהוא בדרך כלל הולך לישון ב6 בבוקר), ירד למטה, וצפה בטלוויזיה, היה בדיוק מבזק חדשות מהיר. "הודעה שהתקבלה זה הרגע," אמר הקריין, "שמונה מתוך תשע הבחורות שנעמדות למשפט במשפט קלאמפ נמצאו מתות היום, במה שנראה כמו מוות נשיקה, עד כה לא נמסר מידע נוסף לידינו." אמר הקריין בחדשות.
"מתות, קלאמפ, אוכל שהבאנו להם, צורה משחידה ביותר, אני חייב להעיר את נרי!" אמר יהודה בהבנה ורץ במדרגות בלי לסגור את הטלוויזיה.
"היחידה שנשארה בחיים היא לאזה סיי והיא כרגע בחקירה בניסיון להסביר את המוות המקרי ביותר, הגופות בינתיים בנתיחה שלאחר המוות," המשיך הקריין, אבל במבנה הזה, עדיין לא היה מי שישמע אותו.
יהודה הפיל את הדלת לחדרו של נרי, מעוצמת המכה הדלת כולה נפלה, אלכס התעורר בבהלה "מה קרה?" הוא שאל, נרי התעורר גם הוא.
"נרי, היה באוכל מאתמול רעל… שמונה מתוך תשע חברות קלאמפ נמצאו מתות…" אמר יהודה.
"אוי לא, אל גם אכל מהאוכל הזה!" אמר נרי ויצא החוצה, אלכס ויהודה אחריו, הוא פתח את הדלת לחדר של אל ויהודה ונענע את אל ואמר "תתעורר! יש פה לולי! תתעורר!" אבל זה נראה כאילו זה לא עבד, הוא אחז לו את היד "זה נראה שאין לו דופק."
בינתיים נשמעו דפיקות על הדלת. "האם יהודה ונרי נמצאים פה?" שאל הקול, הקול הזה היה מוכר לנרי, היה זה קולו של הבחור שנתן להם את המשימה.
מה יקרה לגיבורנו עכשיו?

תהנו