הטיול הראשון ליפן – חלק ז'

היום אנחנו בחלק ז' של הטיול. היום תשמעו קצת על המוזיאון הלאומי של יפן, על מייד קפה, ועל אבודים באקיהאבארה (עוד סיפור של יום שלם בפוסט אחד)

מי שלא שם לזה, אתמול התפרסם פה סיקור של פאנטי אנד סטוקינג ועכשיו נפתח סקר חדש בצד ימין של הבלוג, אתם יכולים לבחור עד 3 מהכותרים שהכי תרצו לראות, וה-2 שיקבלו את הציונים הכי גבוהים יקבלו פוסט בעתיד הקרוב. בינתיים בימים הקרובים יהיו סיקורים על האנימה טוגאינו נו צ'י והאנימה קוראגהימה, אז יש למה לחכות.

כמובן, אם אתם קוראים את הפוסט הזה ואהבתם, אשמח לראות תגובה ממכם כדי לקבל סוג של פידבק מהקוראים שלי על פוסטים אלו.

עדכנתי לכם את רשימת הנושאים עם סוג של הסבר קצר על הנושא, כדי להקל עליכם לנווט:
הקדמה
חלק א' – הטיסה והביקור באקיהאבארה
חלק ב' – מוזיאון טירת סונפו והגן היפני
חלק ג' – ההופעה של ג'אם פרוג'קט
חלק ד' – האראג'וקו ומקדש מייג'י
חלק ה' – הביקור בשיבויה
חלק ו' – מוזיאון העתיד ובילוי לילי באקיהאבארה

הטיול הראשון ליפן – חלק ז'

היום החמישי – ה-22.11.11

קמנו עייפים ודנו על תוכניותנו לאותו יום. יצאנו למוזיאון הלאומי באואנו ביחד, המוזיאון נמצא בתוך פארק אואנו שזה מקום גדול. על התחלת הטיול בפארק גיליתי שהמצלמה שלי נדפקה ולכן לא צילמתי מהפארק עצמו אף תמונה.

כשהתקרבנו למוזיאון גילינו שיש לידינו את גן החיות של אואנו. באותו שלב הייתי בטוח שהפנגווינים ממאווארו פינגווינדראם היו משם ולכן רציתי להכנס רק כדי לצלם את הפנגווינים. למזלי שותפי הוריד אותי מהרעיון, ומה גם שזה בכלל היה בפארק דיסני שנמצא קצת מחוץ לטוקיו בו בכלל לא הייתי.

הגענו למוזיאון, קומפלקס ענקי של חמישה מבנים. היינו אמורים להסתובב רק בזוג מבנים שהם מבנים עם תערוכות ציבוריות וככה עשינו. ביקור במוזיאון הוא לרוב לא דבר מעניין, אלא דבר מעשיר מעט וכך באמת היה פה. לקחתי את ייצר התייר שלי וצילמתי בכל פינה ופינה של המוזיאון, וכדי לא להכביד עליכם אני לא מתכנן לעלות את כל התמונות שצילמתי בזמן הזה… רק אביא כמה תמונות שהשאירו עליי סוג כזה או אחר של אימפקט מהמוזיאון.

זה לא אחד החייזרים מגאנטז?..

חרבות!

ככה נראה שריון סאמוראי רגיל! לא הדברים שרואים באנימות!

ובמקרה יצא שמצאנו סול ג'ם עתיק...

לאחר שסיימנו את הטיול במוזיאון החלטנו ללכת ביחד לאקיהאבארה כדי לאכול במייד קפה, כיוון שהרגשנו את הצורך לבקר במייד קפה לפחות פעם אחת במהלך שהותנו ביפן. בטיול מהיר בשטח הפנימי של אקיהאבארה אליו הגענו פעם קודמת מצאנו מייד קפה בקומה שישית של מבנה שצמוד למבנה SEGA. סימנתי לעצמי את המקום כי בקומה השמינית היה מסעדת יאקיניקו, אבל על הביקור הזה נדבר כבר בפוסט מאוחר יותר.

נכנסנו למקום ולעיננו הייתה בחורה בלבוש מייד. היא שאלה אותנו אם נעדיף לשבת בכורסאות או בכסאות, כאשר משלמים לשעה (50 שקל לשעה על לשבת בכורסאות לכל אדם, 25 שקל לשעה בכסאות, אבל חייבים לשלם לפחות על שעתיים) ולכן ביקשנו לשבת בכורסאות. התיישבנו בכורסאות ומלצרית נחמדה הציגה את עצמה. ניסתה לדבר אנגלית אבל אמרנו לה שהיא יכולה לדבר יפנית, מה שהצחיק אותה קצת וככה היא דנה איתנו ביפנית. היא הציגה לנו את התפריט שאפשר אחד מ-3 מסלולים שונים – או לקנות מנת אוכל ב-75 שקל, או לקנות מנת שתיה או לקנות מנת קינוח. היינו רעבים לאוכל ולכן לקחנו את מנת האוכל, שכללה אומלט עם אורז ותבשיל מיוחד בבסיסו, אני והשותף כל אחד לקחנו תבשיל שונה. בנוסף לארוחה מקבלים גם לקחת תמונה עם אחת המיידז וגם מקבלים לקבל אחד מכמה אופציות כשהאחת שאנחנו ביקשנו זאת הגרלה של כרטיס ניאן, שזה אומר שמגרילים לנו איזשהו פרס.

בזמן שישבנו שם נכנסו כל מיני אנשים והתיישבו במקומות לאנשים שבאים לבד מה שגרם לנו לתהות על המוזרים שהולכים למייד קפה, בנוסף לזה נכנסו למייד קפה שני זוגות של בנות, מה שהשאיר אותי ואת השותף בתהיה רצינית "למה יש בנות במייד קפה, ועוד במיוחד כשזה כזה יקר…"

הבחורה הביאה לנו את המשקאות שלנו ואמרה לנו לעשות תנועת יד מטופשת כדי להפוך את השתיה לטעימה. משהו סטייל ניאן ניאן וכמה מילים ביפנית. שיתפנו פעולה. לאחר מכן הגיע האוכל והיא שאלה מה נרצה שהיא תצייר לנו עליו. אני ביקשתי שתצייר חיה פשוטה והשותף ביקש שתצייר לו את דוראהמון (כי זה היה בין ההצעות שלה) וככה היא ציירה לנו על החביתה עם קטשופ. לאחר מכן היינו אמורים להטיל גם כישוף קצת שונה על האוכל כדי להפוך אותו לטעים…

לאחר זמן מה שאלו אותנו עם מי נרצה להצטלם, השותף שלא רצה להצטלם אמר שאני אצטלם פעמיים וככה בחרתי זוג בנות להצטלם איתן. קיבלתי תמונות שיוצאות ממצלמת פיתוח מהיר אותן אחת המיידז קישטה בלבבות וכדומה, אמנע מלהראות לכם!

כדי לסיים את הבילוי במייד קפה עשו את ההגרלה וזכיתי בתמונה מקצועית של מישהי מהמייד קפה, היה חמוד והיה אירוע ראוותני כזה. כשיצאנו משם לאחר שעה, גיליתי להפתעתי המרה שהכרטיס אשראי הטוב שלי (זה שהזכרתי מקודם) לא עבר כמו שצריך אז הייתי צריך להעביר כרטיס אשראי אחר.

מבואס מהמצב חיפשנו איך להבין את מצב האשראי וככה הגענו לדואר באקיהאבארה, שם גיליתי שאין לי שום דרך להוציא כסף מהחשבון, אבל קיבלתי את המספר של ויזה ביפן. מדוכדך מזה שאין לי כסף נפרדתי מהשותף שלי שהביא לי קצת כסף שיהיה לי איך לחיות ביפן עם המחסור כסף בלעדיו (הוא חשב שהוא נתן לי 10000 יין שאמור להיות מספיק אבל בטעות נתן לי 1000 שגרם לי לתהות "… מה?")

אמרתי לעצמי "נעזוב את עצמי מזה, באתי להנות פה!" והלכתי לי לבדי לאיקהבוקורו, בזמן שהשותף אמר שהוא רוצה לחקור את שינג'וקו. בהגיעי לתחנת איקהבוקורו שמתי את דבריי בתא ויצרתי קשר עם ויזה שהפנו אותי במהירות לישראל כדי לברר מה המצב (כי טענתי שאין לי כסף להתקשר עכשיו לחו"ל ומסתבר שהשיחה עצמה בכלל היא שיחת חינם בשטחי יפן כי זה לויזה) וגיליתי שהסניפים סגורים כרגע.

הלכתי להסתובב באיקהבוקורו ולחפש את סאנשיין סיטי עליה שמעתי הרבה, אבל כולם נתנו לי הוראות שגרמו לזה שלא הצלחתי אפילו להתקרב ולמצוא איפה נמצא סאנשיין סיטי. אחרי הרבה טיולים הגעתי למקום בו נמצא סאנשיין סיטי וראיתי שליד יש גם משחקיה ואפילו תא טלפון. ראיתי בשעון שהשירות לקוחות של ויזה בישראל אמור להיות פתוח כרגע וככה ביצעתי שיחה נוספת והפעם גיליתי שהבנק שלי לא אישר את מסגרת האשראי. אחרי הרבה צעקות דאגתי שבארץ אנשים ידאגו לסדר את זה וככה נעלמתי מהראדאר – לטייל בסאנשיין סיטי.

הכניסה לסאנשיין סיטי מהכיוון שממנו באתי. הישועה!!

הדבר הראשון שעשיתי בסאנשיין סיטי זה לאכול קרפ גדול וטעים בטירוף עם בננה ושאר טעמים מגניבים. טיילתי לי ברחבי סאנשיין סיטי רק כדי להבין שאין לי באמת מה לעשות חוץ מלצפות באורכסטרה המוזרה והיפה הזאת שפשוט ישבה באותו יום באמצע הקניון הענקי.

רגע, מה?

מיואש מהקניון, החלטתי לחזור על עקבותיי, לצאת מהמקום שבו באתי, ולהכנס למשחקיה, רק שמה שלא תכננתי זה שאני… אאבד את דרכי בתוך הקניון ולא אמצא את היציאה בה נכנסתי. יצאתי ביציאה אקראית אחרי שהתייאשתי, ולפתע ראיתי מולי… פנגווין!

מראה מדהים!

כן, ולפתע קלטתי שזה המבנה של אנימייט והבנתי שהגעתי למקום שיש בו חיים. המשכתי ברחוב ואפילו צילמתי את הפארק הקטן הזה שהיה ליד, שמתברר משיחה מאוחרת יותר עם חבר, היה המקום שבו שיזואו נלחם בכל הקורבנות של סאיקה בדורארארא.

קרבות אגדיים היו כאן!

הלכתי לי לסמטה של החנויות והתחלתי לטייל שם, עברתי ליד חנות הקוספליי של K-BOOKS וגם עברתי את K-BOOKS והגעתי לחנות בשם ג'אנפארה, נראה כמו רשת אבל כנראה שזה לא באמת רשת. הסתכלתי לקומת הקרקע וקלטתי שהמקום מלא בבנות. באותו שלב לא ממש הבנתי רק ראיתי שיש חץ של "יד שניה בקומה למעלה!" עליתי לי בשמחה לקומה השניה רק כדי להבין לאט לאט שהמקום מלא בבנות, הסתכלתי מסביבי, מחפש אם יש גברים, ולאחר שראיתי כמה גברים נשמתי לרווחה והתחלתי לחפש סחורות טובות לקנות בחנות הזאת.

פרסומת בחנות הקוספליי של K BOOKS.

מצאתי בחנות מגבת של סטיינס;גייט וגם פיגר קטן של העולם שרק אלוהים מכיר ואפילו נורן של אנו האנה. מי שתוהה מה זה נורן, נורן זה הוילונות שתולים בכניסה לחנויות ומסעדות, שנמצא לכם מול הפנים ונפתח באמצע. זה היה די מצחיק כי שאלתי את המוכר בחנות שהיה חולה והוא ניסה להסביר לי ודי התקשה כי הוא ניסה להסביר חצי באנגלית וחצי ביפנית, אבל בסוף הגענו לעמק השווה.

לאחר מכן ירדתי שוב לקומה הראשונה, כיוון שזכרתי שעליי לקנות מתנה לחברה טובה שלי וגם שביקשו ממני יאוי (כל מיני בנות מפוקפקות) ולכן פניתי למוכרת וביקשתי ממנה עזרה. לשם התחלה היא אמרה שאין אף יאוי של נאמבר 6 כי זה כ"כ פופולארי עכשיו שאי אפשר למצוא את זה במדפים ולאחר מכן ביקשתי ממנה שתעזור לי למצוא ארטבוק של אוטה נו פרינס סאמה, שזה מה שרצינו לקנות לחברה שלנו, אבל היא הבינה אותי לא נכון ולקחה אותי למדף היאוי ואמרה לי "רואה את היצירות עם המדבקה? זה יצירות שנעשו על ידי האומן המקורי ולכן יש עליהם מדבקה…" ואני כולי הכי נבוך בעולם שואל אותה "תגידי, זה לא BL?" והיא נבוכה בעצמה אומרת לי "כן, כן, זה באמת BL…"
חשבתי על כל מה שקרה במשך כמה שניות וביקשתי ממנה במקום זה שתביא לי ספר תמונות של אוטה נו פרינס, וככה מצאתי את מה שחיפשתי באמת!

לאחר מכן נכנסתי לאנימייט וקניתי שם בעיקר דברים של פנגווינדראם, כמה דברים של האגאנאי… וגם ראיתי את הבובות המפחידות האלו!

הגרסא המקריפה של מאדוקה

ולמי שלא אוהב מאדוקה, יש גם קיי און וכו'!

לאחר מכן יצאתי לי מהאזור והמשכתי להסתובב עד שמצאתי סוקיה, שזאת מסעדה שחברים שלי אמרו לי הרבה פעמים שאני צריך ללכת אליה. נכנסתי ואכלתי שם גיודון (מה שסיפרתי שאכלתי כבר לפניכן), היה טעים!

יצאתי משם והלכתי לחפש מקום משחקים, אבל איבדתי את עצמי באיקהבוקורו. איבדתי את עצמי כל כך שהגעתי לתחנת הרכבת של מזרח איקהבוקורו ועליתי עליה כדי לחזור לאיקהבוקורו. עקבתי אחרי כמה ילדים שחשבתי שאולי ילכו לארקייד אבל בשלב מסוים איבדתי אותם. מצאתי את עצמי מגיע למקום משחקים ענקי קרוב לתחנת איקהבוקורו בסוף. עליתי ברחבי הקומות וגיליתי שהכל משחקי פאצ'ינקו או משחקי הימורים מפגרים. קראתי שהקומה העליונה היא משחקי מאהג'ונג, ובמחשבה על אקאגי לא נכנסתי לשם. גיליתי שאין מדרגות למטה אז נכנסתי למעלית, מיואש מהמקום. ואז…

גיליתי לפתע במעלית שיש גם זוג קומות מרתף, שאחת מהן היא משחקי קלפים והשניה משחקים אינטרקטיבים, בקיצור, מה שחיפשתי בדיוק! הגעתי לקומה הראשונה מבין השניים והתחלתי להסתובב בה, כשגיליתי את הדברים ה… אלו!!!

אני אהיה גאנדאם מייסטר!!!

כן, אלו תאי הטסת גאנדאמים, משחק שהושק לפי הבנתי לא כזה מזמן ויש אותו בארקיידים גדולים. נכנסתי לאחד התאים האלו ושיחקתי בסימולטור גאנדאם. קצת קשה לנווט את הגאנדאם אבל כשמתרגלים זה ממש מגניב, רק חבל שזה עולה 20 שקל למשחק אחד על הדבר הזה.

לאחר מכן הלכתי לחרוש על ג'וביט וחפרתי לאחד מהעובדים במקום שאני רוצה להוציא לעצמי כרטיס כדי לשמור את המצב משחק שלי והוא ניסה להסביר לי שזה בלתי אפשרי כי אין לי פלאפון. היה לנו דיון ארוך כשהוא ניסה להסביר לי שזה לא נחוץ ואמרתי לו ביפנית עילגת "תקשיב, אם אין לי את זה מרחב השירים שלי לא גודל וזה מעצבן אותי." הוא ניסה לטעון שאין בעיה ובאיזשהו שלב צחק עליי בקשר מול הפנים שלי. די רציתי לבכות כשהוא עשה את זה… ובסוף אמרתי לו "בסדר, הבנתי…" והמשכתי לחרוש על השירים שחרשתי עליהם יום לפניכן בג'וביט.

עשיתי סבב בכל משחקי הקצב והיה חביב ומגניב, לא אתחיל לתאר אילו שירים היו, אבל היה נגיד USO של SID, ועוד מגוון שירי אנימה חמודים ולאחר שמיציתי את זה ירדתי לקומה התחתונה והתחלתי לשחק את אחד המשחקי קלפים הממש מוזרים, האלו עם המסך מגע עליו שמים את הקלפים ותוקפים על ידי להוזיז את הקלפים. הבעיה היא שהוצאתי כל כך הרבה כסף שם כי לא הבנתי קלפים וכרטיסי משחק של מה קונים ואיפה, אך בסוף הצלחתי להסתדר ולהתחיל לשחק במשחק הזה קצת. הוא קשה בלי לדעת לקרוא יפנית ברמה מושלמת מה שהיה קצת מבואס.

אני יכול לתקצר את הערב חרישה בארקייד הזה כמוצלח. לאחר מכן חזרתי למלון ובדרך פגשתי את נוגוצ'י שהיה בדרכו לחנות נוחות. הוא שכנע אותי לקנות אוניגירי והראה לי איך מסדרים את זה. מסתבר שהאוניגירי ארוז בצורה מיוחדת כדי להפריד את האצה מהאורז, ואם פותחים את זה בקומבינציה מאוד ספציפית מקבלים אוניגירי כמו שצריך. בנוסף, משיחה קצרה איתו נפל לי האסימון כי המקום שמצאתי באמצע איקהבוקורו היה לא אחר מאשר שביל האוטומה, או בקיצור, המקום שכל חובבת יאוי באשר היא רוצה להגיע אליו באחד הימים, ואני הגעתי לשם בעזרת לאבד את דרכי…

לאחר מכן ישבתי בחדר וחיכיתי שהשותף יחזור. הוא חזר רק בשתיים בלילה ואני הייתי מודאג כל הזמן הזה כי חששתי שמשהו קרה לו וכבר תהיתי איך לפנות לשגרירות. בסוף היום, אחרי שיחת עדכונים קצרה, הלכנו לישון, מוכנים לקראת היום הגדול ביותר בטיול שלנו, היום של האנימקס! אבל על זה אדבר בהרחבה כבר בפוסט הבא בסדרה.

עד כאן להיום,
אורי מרקוביץ'.