הטיול הראשון ליפן – חלק ד'

והיום אנחנו בחלק ד' של הטיול הראשון שלי ליפן. היום בטיול אני אדבר אתכם על הביקור בהאראג'וקו ומקדש מייג'י.

כהמשך של קצב פרסומים מהיר בבלוג פרסמתי את החלק האחרון לזמן הקרוב של התחלת עונת ינואר 2012, לפני הסיכום, ככה שאתם מוזמנים ללכת ולקרוא את חלק שלישי של התחלת עונת ינואר 2012. אני רק מזכיר שלקבל פידבקים על הסיקורים שלי עוזר לי להפוך אותם להיות עוד יותר מעניינים בשבילכם. למי שחשב שעכשיו שסיימתי את זה אני אפסיק עם סיקורי אנימה עד סוף סיפורי הטיול טועה, אז יש למה לחכות!
מי שרוצה לראות פוסטים ישנים יותר מוזמן להכנס לתוכן עניינים המעודכן שלנו.

והנה רשימת הפוסטים הקודמים על הטיול שפורסמו בבלוג:
הקדמה
חלק א'
חלק ב'
חלק ג'

הטיול הראשון ליפן – חלק ד'

היום השלישי – ה-20.11.11

קמנו בבוקר והתפתח דיון על מה נעשה היום. השותף רצה ללכת לחפש ספק טלפון שיהיה מוכן שהוא יעשה דרכו נקודה חמה ניידת של ווייפיי ואני רציתי לקחת את הלאפטופ לתיקון כדי לוודא שהמקשים שלו עובדים לפני שאני יוצא משטחי יפן. הבוקר לא עשינו שטויות ולקחנו איתנו מטריות של המקום (כי אני את שלי כבר זרקתי). באותו יום קיבלתי את הקוד האישי של אחד מכרטיסי האשראי החדשים שלי, וכיוון שלא היה עליי כסף, עצרנו בחנות של רשת 7-11 כדי לנסות להוציא משם כסף מהכספומט, אך האשראי שלי לא היה מוכן בטענה שהסכום היה גדול מדי ולאחר מכן שהאשראי חסום בשל זה. נכנסנו גם לחנות של רשת לורנס באותה מטרה, אבל הכספומט בלורנס הוא לא בינלאומי. יצאנו משם והשארנו את המטריות במקומם. (לקח לנו הרבה זמן לשים לב לזה!)

וככה בהגיענו לרכבת התפצלנו לדרכינו, אני הלכתי לאקיהאבארה והוא החליט ללכת לפניי להאראג'וקו ושאני אצטרף אליו אחרי זה. במהירות מצאתי את עצמי מול הסניף הענקי של יודובאשי קאמארה, כיוון שהוא ממש ליד תחנת הרכבת בה אני יורד.

היה זה בדיוק לפני הפתיחה של יודובאשי, ככה שזכיתי לצפות במחזה החמוד שבו כמות גדולה של אנשים עומדים מול הכניסה, חלקם אוטאקואים מוצהרים, חלקם לא, מחכים שהמוכרים יפתחו את החנות. בינתיים, בחנות עצמה, כל אחד מהעובדים היה חייב לעבור על מחלקה כזאת או אחרת לוודא שיש להם הכל, וברגע שהם גילו שיש להם הכל, הם היו צריכים לעמוד בתנוחת "הקשב" שכזאת ליד העמדה שלהם, לחכות שהאנשים נכנסים, ולברך את פניהם. בהזדמנות זאת גם ראיתי מה שנראה כמו… שוטרת? או שומרת, או איך שלא תרצו לקרוא לזה, שבאמת נראתה כמו כל השוטרות המוזרות האלו באנימות שראיתי. לא עולה לי בראש כרגע שם של אנימה ולרוע המזל לא צילמתי תמונה, ככה שתצטרכו לדמיין על מה אני מדבר.

נכנסתי למקום ביחד עם כולם וישר פניתי למחלקת תיקון של הלאפטופים, שאמרו שעל אף שקניתי את הלאפטופ אצלם הם חייבים שאביא להם את האחראיות כדי שיוכלו לעשות משהו בקשר לזה, מבואס לחלוטין יצאתי מהמקום, תוהה איפה יכול להיות שהאחראיות נמצאת אם היא בכלל קיימת.

כשיצאתי משם עברתי ליד דוכן של פיגרים (כן, דוכן כזה ברחוב, רק שזה היה ברחבה שנמצאת ממש ליד יודובאשי), אבל כיוון שמיהרתי לפגוש את השותף בהאראג'וקו, רק עצרתי ושאלתי אותם כמה עולה פיגר חמוד בטירוף מטייגר & באני של טייגר מחזיק בובת ארנב, אותו במקרה ביקשו ממני לקנות, וקיבלתי תשובה פשוטה "אנחנו נפתחים רק בעשר, מצטערת". הייתי שם בתשע ומשהו, ורציתי למהר להאראג'וקו מהר ככל שאוכל, לא ידעתי כמה זמן ייקח לי ולכן העדפתי לעשות את זה מוקדם. רק מאוחר יותר גיליתי שזה היה דוכן מיוחד שהיה פתוח רק בגלל שהיה יום ראשון, וממש התבאסתי מזה. וככה הגעתי להאראג'וקו, בלי טיפת כסף אליי, רק אשראי וכרטיס רכבת, דרך קו היאמאנוטה שהזכרתי פעם קודמת.

בהגיעי לתחנת האראג'וקו, שהיא תחנה קטנה, ישר ירדתי וחיפשתי משהו לאכול. רציתי ללכת לאכול בחנות שנראתה כמו רשת של גיודון (שאני לא זוכר את שמה, אבל גיודון זה אורז שעליו יש עוף), וכשהתיישבתי ישר שאלתי אם הם מקבלים כרטיסי אשראי. מסתבר שעל אף שהם רשת (ראיתי חנויות שלהם במקומות אחרים) הם לא מקבלים כסף מאשראי אלא רק כסף בהמחאה מאוד ספציפית שברור שלא היה לי בכלל. קמתי וביקשתי סליחה והמשכתי ללכת. נכנסתי לחנות נוחות באזור רק כדי לגלות שהכספומט לא מקבל את הכרטיס שלי (לכן כדאי לזכור אילו חנויות נוחות מחזיקות כספומט בינלאומי).

ירדתי במורד אחד הרחובות המרכזיים של האראג'וקו, מדרחוב יפה עם הרבה חנויות אופנה עליו. אני לא מתעניין באופנה ולכן זה לא הדהים אותי, אבל צילמתי כמה תמונות מהדרך כדי שתבינו מה יש בהאראג'וקו, לא יותר מדי משום מה.

בחור שמפרסם חנות בלבוש אופנת הרחוב של האראג'וקו

ככה נראה הרחוב המדובר, למי שתהה

בעודי יורד ברחוב בחיפוש אחר חנות נוחות עם כספומט בין לאומי, לפתע עצר אותי אפריקאי והתחיל לדבר איתי באנגלית, ניסה לשכנע אותי להכנס לחנות בגדים שלו כדי לקנות כמה בגדים מגניבים במחירים מגניבים. אני לא אוהב שמנסים לשדל אותי לדברים, אבל לא נעים לא להקשיב לאנשים שמדברים איתי, ולכן דיברתי איתו והסברתי שגם אם רציתי אין לי איך לשלם לו והסברתי לו את המצב שלי והוא כולו כזה "אה, כספומט בינלאומי? יש בחנות נוחות פה ממול!" (מצביע ישר), וככה הגעתי לחנות נוחות וניהלתי שיחה ארוכה עם בן אדם בטלפון תמיכה על הבעיה של האשראי שלי עד שהצלחתי בסוף לשלוף סכום בסדר גודל של 1000 שקל.

הלכתי לאכול גיודון ותצפתתי על תחנת האראג'וקו במקרה והשותף יגיע לשם, כשהגיע זמן המפגש הלכתי לחכות לו בכניסה לתחנת האראג'וקו שם חיכיתי במשך זמן מה, וראיתי הרבה יפנים וגם תיירים שמחכים לאנשים עומדים לידי. בסוף השותף הגיע, עדכן אותי שהוא הסתובב בהאראג'וקו ולא מצא כלום, אבל התחיל להבין בקצת את הרחובות, ולא הצליח למצוא כמעט חנויות של רשתות פלאפוניות. אמרתי שאני אעזור לו לחפש וככה התחלנו להסתובב עד שהגענו לחנות פלאפונים שם אמרו לנו שלתיירים לא מוכרים כלום כי צריך בשביל זה חוזה ואין שכירות, אלא רק בשדה התעופה.

המשכנו ללכת ברחובות הצדדים של האראג'וקו, תוהים למה לא ראינו יותר מדי בחורות באופנה מוזרה על הרחוב המרכזי שהיינו בו. השותף אמר שהוא רעב ולכן הוא רוצה שנלך לאכול איפשהו, אבל בטיול במקום כמעט איבדנו את הדרך שלנו. באחד הרחובות הצדדים מצאנו מכונת שתיה עם קפה בוס. הקפה הראשון שראינו כשנכנסנו ליפן, אבל כל פעם שעברנו ליד מכונה שהיה בה קפה בוס, נגמר הקפה ולכן לא יכולנו לקנות אותו כדי להבין מה הטעם שלו. מתלהבים מהמציאה, קניתי את הקפה (במצב חם, כי ככה הוא הוצע) ואפילו שתיתי אותו. זה היה קפה טעים מאוד, מתקתק, מאוד עוזר לעירנות. הנה תמונה כדי שיהיה ברור מה זה התערובת קשת שכל כך התלהבו ממנה.

קפה בוס! לבוסים אמיתיים!

משם המשכנו והגענו לרחוב ראשי בהאראג'וקו, שם נתקלנו במסעדת ראמן שנראתה די מסורתית. בשל הרצון של השותף לאכול נכנסנו וכיוון שלא תהיה לי כנראה עוד הזדמנות כזאת, מצאתי את עצמי אוכל ראמן. בגלל שבכל הראמן יש חזיר ביקשתי שיורידו אותו ואכלתי את זה בלי החזיר, נהניתי מהמנה מאוד, כשיצאנו ביקשנו מהמנהל שם להסביר לנו איך להגיע למקדש מייג'י, שהוא אמר לנו שהוא בצד השני של הכביש, רק שאנחנו צריכים לעשות סיבוב ענקי כדי לעקוף את פסי הרכבת. בקשה אחרונה שלי הייתה "אפשר אולי לצלם את המקום?" והוא אמר "בשמחה!" וביקש מהטבח לחייך, אך אני, ברוב רשעותי, רציתי תמונה אוטנטית, לכן צילמתי לפני שהוא חייך!

כן, ככה זה נראה, רואים את המטבח והכל.

משם המשכנו ללכת לכיוון מקדש מייג'י כי הבנו שבהאראג'וקו לא נמצא מה שחיפשנו, ובאמת הגיעו שמועות שלא רואים כמעט כלום, חוץ מימי ראשון, וגם זה משתנה בין התקופות. בשלב מסוים, בעודנו הולכים בהאראג'וקו, מצאנו ליד תחנת הרכבת זוג בנות בלוליטה, ולכן עקבנו אחריהן במחשבה של "איי, בכנסים הרעיון של 'עקוב אחרי הפריקים!' עובד, למה לא ננסה אותו גם כאן?" אבל בעודנו רודפים אחריהן תפס אותנו בחור שזיהה ישר שאנחנו תיירים וביקש מאיתנו לתרום כסף לשיקום יפן אחרי רעידת האדמה, והראה לנו תעודה שמוכיחה שהוא באמת מתרים רשמי, רשם את הפרטים שלנו, ואנחנו שילמנו כל אחד 100 שקל למאמץ, אך בזמן הזה איבדנו את הלוליטות.

בשלב הזה התחלנו להסתובב ברחוב הארוך של האראג'וקו אחרי שהרגשנו אבודים מהמרדף אחרי איפה כל הלוליטות מתאספות, וראינו תור ארוך ארוך שקופץ מעל לחנויות (מה זאת אומרת? תסתכלו על התמונות!), מופתעים מהתופעה ניסינו להבין למה אנשים עומדים בתור ובסוף גילינו שזאת מסעדה בהאראג'וקו שמתמחה כנראה בקינוחים אבל מגישה אוכל רגיל גם כן. הייתי בהלם מהתופעה שצילמתי כמה וכמה תמונות.

העץ אשוח בכניסה למסעדה המדוברת

וככה נראה האזור בו מתחיל התור

רגע, מה?! התור קופץ מעל לחנויות!!! יש אנשים שעובדים בלסדר את זה שזה יעבוד.

משם החלטנו לעבור כבר למקדש מייג'י, לאחר שהבנו שאין שום דבר מעניין לעשות, ולכן חזרנו על עקבותינו, בדרך מצאנו חנות שנקראת CONDOMANIA, כיוון שמיהרנו לא היה לנו זמן לבדוק מה באמת יש שם, אבל השותף אמר "אם אתה כבר מצלם, תצלם את הדברים החשובים!!!" וככה מצאתי את עצמי יוצר את התמונה הזאת!

הלוואי שהייתי יודע מה מוכרים שם, אפשר רק לדמיין...

עצרנו בצומת שליד הגשר שמוביל למקדש מייג'י, לפני שנכנסנו למקדש מייג'י, כי השותף היה צריך לקיים שיחת טלפון. גם פה היה תור מטורף עם קפיצות כדי לא לאפשר לאנשים לחסום מעברים, הפעם זה היה למסעדת בופה זולה של אכול כפי יכולתך. עם כמות האוכל שיפנים אוכלים לא ידעתי שהדבר הזה קיים וכזה פופולארי שכל כך הרבה אנשים רוצים להכנס.

בזמן שחיכיתי לשותף שיסיים את שיחת הטלפון שלו, עברה לידי משאית ענקית שניגנה מנגינה לא ברורה, זה נשמע כמו פרסומת של חברת הדברה, אבל אם מסתכלים על האוטובוס זה נראה כמו פרסומת ליציאת סינגל של להקה לא ברורה. מי שלא מבין על מה מדובר יכול להסתכל על התמונה למטה.

מה לעזאזל הם מפרסמים?

לאחר שהוא סיים נכנסנו סוף סוף למקדש מייג'י. לפני הכניסה ראינו על הגשר את המקום בו כל הבנות שלבושות בקוספליי ואופנת האראג'וקו עומדות ומחכות שיצלמו אותן. היה בן אדם נחמד שעמד עם שלט של "אל תצלמו בלי לבקש רשות!" וככה מצאתי את עצמי פונה לקבוצה של 3 בנות שהיו שם ואומר להן "איי, בנות, אפשר לצלם אתכן?" והן כזה "רגע, אתה לא רוצה להצטלם איתנו ביחד?" ולזה עניתי ביפנית די ברורה "מבחינתי זה בסדר לצלם רק אתכן", מה שמאוד הצחיק אותן וגרם להן לחייך, והנה התמונה שיצאה!

בנות על הגשר.

בעודנו נכנסים למקדש מייג'י, ראינו את המראה הראשון שזה השער הענקי, שנקרא TORII, בכניסה לאזור המקדש. לאחר שעברנו אותו פגשנו בישראלי אחר שהיה בטיול ביפן וידעתי שהוא בטיול והתפתח ביננו דיון קצר, צחקנו על מה ההסתברות אבל מהר מאוד הבנו שבהתחשב בזה שהוא 4 ימי ראשון ביפן, יש סיכוי לא רע שהוא יהיה במקדש מייג'י באחד מאותם ימי ראשון, ולכן ההסתברות נהיית לפתע הרבה יותר הגיונית.

הטוריי הראשון שראינו בדרך למקדש!

נכנסנו לשביל של המקדש והתלהבנו מהרבה דברים, בעיקר מהבקבוקי סאקה שעמדו להם בפינה ומהשערים שעברנו דרכם ואני גם התלהבתי מאוד מזה שבימי ראשון הרבה אנשים נמצאים במקום, והרבה הורים לוקחים איתם את הילדים שלהם ומלבישים אותם בדברים חמודים. כדי שלא ייצא מצב שיכניסו אותי לכלא, וויתרתי על כל התמונות של הילדים הקטנים שצילמתי במקדש מייג'י, והבאתי לכם פה רק טעימה קטנה באוסף תמונות שלי.

קיר של בקבוקי סאקה!

ילדה קטנה בקימונו בליווי ההורים שלה

בסופו של דבר הגענו למקדש עצמו, שם היה מתקן לרחיצת ידיים שנראה הרבה יותר יעיל מאשר הדברים שיש לנו ביהדות, זה שעשע אותי ולכן צילמתי. בכניסה למקדש ישב בן אדם שהיה לבוש בבגדי כוהן מסורתיים, המראה היה כל כך מגניב שגם את זה הייתי חייב לצלם. ברחבה המרכזית של מקדש מייג'י התקיים טקס קדם חתונה (זה למה ימי ראשון כאלו גדולים) ואנחנו עמדנו וצפינו בחתן ובכלה הולכים עם המטריה מעל לכלה וכל המשפחה מאחורה והכוהן מקדימה וזה היה פשוט מגניב כל כך שהייתי חייב לצלם כמה תמונות.

מתקן לשטיפת ידיים מחוץ למקדש.

כוהן בכניסה למקדש מייג'י!

טקס קדם חתונה

נכנסנו למתחם היותר פנימי של המקדש, שם היה את המקום שרואים בכל האנימות שזורקים כסף ומוחאים כפיים. כמובן שאני והשותף מצאנו את עצמנו מתרימים כסף ומבצעים את הטקס עם מחיאות הכף כדי לבקש משאלה. לאחר מכן הסתובבנו במקום עוד קצת וראינו כל מיני דברים לדוגמאת קיר משאלות עם הלוחות, גם אותו רואים הרבה באנימה (אותו צילמתי דווקא!), השותף רצה לבקש משאלה בעוד כמה צורות, מה שגרם לי לבוא ביציאה "אתה יודע שזה לא האלים שאתה מאמין בהם בכל מקרה, כן?"

וכן תולים משאלות על לוחיות עץ, זה היה ממש מגניב!

לאחר מכן הלכנו להוציא מזל (בדברים האלו ששולפים מקל ולפי מה שיוצא בדרך יודעים מה המזל שאמורים לקבל) וככה כל אחד מאיתנו קיבל פתק חמוד שכתוב עליו מה המזל שלנו בעזרת משפט יפני חכם. המשפט שלי דיבר על זה שאי אפשר לגדול על ידי לעמוד במקום וצריך להתקדם, הצחיק אותי שזה די מתאר אותי.

בשלב הזה השותף רצה שנכנס לתוך מבנה שעמד ברחבה שהיינו בה (רחבה צדדית, לא המרכזית ולא הפנימית) אבל במהרה מצאתי שלט עליו היה כתוב "אסור להכנס בלי רשות", וככה הבנתי שזה כנראה מתחם החתונה עצמו וככה נמנענו מלהביך את עצמנו סתם ככה.

משם יצאנו ממקדש מייג'י בחזרה לרכבת בדרך ליעד הבא שלנו, אבל עליו תשמעו כבר בפוסט הבא שלי!

עד כאן לפוסט להיום, בימים הקרובים יהיו עוד פוסטים בבלוג, ככה ששווה לקפוץ ולבדוק.
שלכם,
אורי מרקוביץ'.