הטיול הראשון ליפן – חלק ב'

טוב, הנה לכם חלק ב' של הסיפורי חוויות שלי מיפן. היום אני אדון על היום שבילינו בשיזואוקה, ובפוסט הבא גם על ההופעה של ג'אם פרוג'קט שראינו שם, ואז ייצא לי להרחיב עליהם קצת יותר.

בינתיים, שלשום פרסמתי פה פוסט חלק ראשון של התחלת עונת ינואר 2012, ובימים הקרובים יהיו בבלוג עוד מגוון רחב של פוסטים ככה שמאוד כדאי להתעדכן על בסיס קבוע, אולי תגלו שפספסתם איזשהו פוסט או שניים לקרוא. אני אשמח לשמוע את דעתכם על הסיקור ועוד על מגוון דברים כדי להבין יותר טוב מה *אתם* הקוראים שלי הייתם רוצים לראות בבלוג, כי בסופו של דבר מה שחשוב בבלוג הוא מה שאתם רוצים לראות כאן, ולא רק מה שאני רוצה להראות לכם.

לכל מי שרוצה לקרוא מה היה לפניכן, הנה לינקים לחלקים הקודמים של הטיול ליפן:
הקדמה
חלק א'

הטיול הראשון ליפן – חלק ב'

היום השני – ה-19.11.11

קמנו בבוקר והתארגנו לצאת לדרכנו, כבר מראש שינינו את תוכניותינו לאותו יום כי ידענו שנצטרך לחכות בתור כדי להשיג כרטיסים לג'אם פרוג'קט ולכן מחקנו חלק בטיול שבו היינו צריכים להסתבך עם אוטובוסים ורכבלים. היה לי קצת חבל, אבל מה שהיה צריך להיעשות היה צריך להיעשות.

חיממנו במטבח של המלון את הקאריפאן שקנינו, אני חייב להגיד שהוא בהחלט היה טעים. כשיצאנו ראינו שגשם כבד בחוץ ולכן השותף שלי לקח מהמלון מטריה ואני לקחתי איתי את המטריה שקניתי בישראל ב-10 שקל (יהיה מאוד חשוב להמשך הסיפור!) הגענו לרחוב והמראה הראשון שראינו היה סושיה קטנה ושכונתית, כמו האלו שרואים באנימות למיניהם. מופתע מהיופי של המקום, הייתי חייב לצלם, אז הנה לכם תמונה!

סושיה שכונתית!

לרוע המזל בכל הטיול לא עצרנו בסושיה ההיא כי היא הייתה מלאה באנשים זקנים כל הזמן כשהיה לנו זמן, וחששנו שבגלל שאנחנו זרים כשנגיע הם יקומו לקראתנו ויהיו "לא, לא, אל תתביישו!" ואנחנו סתם נהיה מובכים.
הגענו במהרה לתחנה, רק שבדרך, בעודנו מטפסים על הגשר, יצר התייר שלי נצץ בי ומצאתי את עצמי מצלם את הקרון שנסע על פסי הרכבת המוזרים מתחת לגשר, תהנו!

רכבת ישנה על פסים מתחת לגשר.

כשעלינו על הרכבת הבנו עד מהרה שאנחנו לא במאה אחוז בטוחים איך להגיע לשיזואוקה. בשלב ההוא גילינו את נפלאות המטרו כאשר היינו בטוחים כל 2 תחנות כי "אנחנו לבטח צריכים לרדת פה!" וברגע שירדנו "שיט, אנחנו צריכים להתקדם!!!" ו-3 דקות אחרי זה כבר הגיעה הרכבת הבאה. אחרי הירידה השלישית נמאס לי לחלוטין מזה ותפסתי את האיש בשער כניסה לקו היבייה (Hibiya, קו המטרו בו השתמשנו) בתחנת אקיהאבארה, ושאלתי אותו מה הדרך הכי מהירה להגיע לשיזואוקה. הוא מיד המליץ לנו ללכת לשינקנסן ואמר שהדרך הכי מהירה בשבילנו להגיע לתחנת טוקיו (שם השינקנסן, הרכבת המהירה!) זה לעבור לחברה המתחרה ולקחת קו ישיר שיש לה מאקיהאבארה לטוקיו, היאמאנוטה (yama no te), שזה רכבת שאפשר להגיד שעושה סיבובים דרך כמעט כל התחנות המרכזיות בטוקיו.

הגענו לתחנת טוקיו, ירדנו מהרכבת והלכנו במהירות לכיוון השינקנסן, כיוון שהבנו שככל שנמהר ככה יהיה יותר טוב. להפתעתנו, מצאנו את עצמנו הולכים כרבע שעה ברגל רק כדי להגיע למקום שבו השינקנסן, רק בגלל שמערכת החיצים הייתה הגיונית לא איבדנו את הדרך. תחנת טוקיו גדולה בערך כמו שדה תעופה… זה היה מראה מדהים ומפעים. כמו תיירים שלא יודעים דבר מחייהם, כשהגענו לשינקנסן, ניסינו לעבור את השער עם הכרטיס של הסויקה רק כדי לגלות שהסויקה לא עובד על שינקנסן ועלינו לקנות במיוחד כרטיסי רכבת, או דרך מכונה – בהם לא הבנו ממש איך ולמה לשלם, או דרך הדלפק.

נעמדנו בתור לדלפק, ובמהרה הגענו לבחורה בדלפק, לה ניסיתי להסביר את הצורך שלנו ואת הרצון שלנו לדעת מתי הרכבת המהירה האחרונה. אחרי שהיא הביאה לנו חוברת של שעות והסבירה לנו איך לקרוא אותה הבנו כי הרכבת האחרונה יוצאת כנראה אחרי סוף המופע, ובמקרה הכי גרוע נצא לפני סופו, וככה מצאנו את עצמנו קונים זוג כרטיסים הלוך וחזור.

אני לא זוכר הרבה מהשינקנסן, קנינו בחנות נוחות בתחנה קצת שתיה ועמדנו בתור מסודר כדי לעלות על הרכבת. הרכבת עליה עלינו הייתה הרכבת האיטית ביותר, הקודאמה, ומסתמן שכנראה היחידה שמגיעה לשיזואוקה. הרכבת עצמה, למקרה שאתם תוהים, בעלת מושבים כשלכל מושב יש שולחן אוכל יורד, כמו במטוס. כל הנסיעה קראתי את המאנגה LIFE להנאתי, והיה קטע שממש צחקתי כי הם עצמם ב-LIFE השתמשו בשינקנסן, ואני מסתכל על זה וכזה "אוי, הכיסאות באמת מצוירים כמו הכסאות פה!!!"

כשהגענו לתחנה היה גשם רציני. במקום היו עדיין מכונות כרטיסים ישנות כמו שיש בארץ מה שמאוד הצחיק אותנו כי זה נתן למקום הרגשה של "יפן הישנה." כשיצאנו מהתחנה ישר ניסינו להבין איך להגיע להיכל התרבות של שיזואוקה, אבודים שאלנו אנשים שהמליצו לנו לקחת אוטובוס. כשניסינו לעלות על האוטובוס בתחנתו, גילינו שכרטיסי הסויקה שלנו לא עובדים באוטובוס, ועולים דרך הכניסה האחורית, שם חייבים לשלם כדי שיתאפשר להכנס, לא עולים מצד הנהג בכלל.
אבודים מהמצב, חזרנו למפה והבנו איך ללכת ברגל למקום, במקום לברר איך להכנס לאוטובוסים. הנה כמה תמונות מהאזור.

תחנת שיזואוקה.

וככה נראית לה תחנת האוטובוס

כמו שכבר אמרתי, היה גשם די חזק. מצאנו את עצמנו הולכים עם המטריות רק כדי להבין שעם זווית הגשם אנחנו עדיין מתרטבים. כשראיתי שהתיק עם המאנגות שלי מתרטב החלטתי להחביא אותו במעיל גשם הענקי שלי, מה שגרם לזה שנראיתי מוזר לחלוטין, עם כרס עצומה. רציתי לצלם תמונה של זה אבל לא יצא לי. בעודנו הולכים בדרך ראיתי באמצע פארק עכביש קטן ששורד על הכורי עכביש על אף שיש גשם חזק. הייתי מוכרח לצלם את זה, אבל בסוף בגלל גודלו של העכביש כל מה שאפשר לראות מהתמונה זה את הפארק היפה.

מצא את העכביש

אחרי שכמעט איבדנו את הדרך, שאלנו בן אדם זקן יחסית שעמד עם מעיל גשם צהוב והנחה אנשים בקשר לתנועה (כן, יש אנשים ביפן שזה העבודה שלהם, ועוד באמצע הגשם. אם מישהו היה עובד בזה בישראל הוא היה מבקש תוספת סיכום ותוספת גשם ומבקש מיליון תנאים לא הגיוניים), שאלנו אותו על המיקום של היכל התרבות וככה הוא נתן לנו הוראות.
בסוף אחרי מסע של כרבע שעה (מההתחלה) הגענו למקום, גיליתי שליד המקום יש מאפיה שמוכרת הרבה מלונפאן, ורציתי לקנות, אבל השותף הפציר בי שנמשיך בדרכנו. הגענו להיכל התרבות רק כדי לגלות משהו שידענו, אין זכר למופע בערב, לא רק שאין זכר למופע בערב, נפלנו לנו על כנס של ה-PTA בשיזואוקה. מי שתהה, כן, איגוד הורים ומורים הוא דבר אמיתי, ולא משהו שהמציאו רק בשביל אנימה. אני זוכר הרבה אנשים מבוגרים (בעיקר נשים) בבגדי עסקים מפוארים. מצאנו בן אדם שעובד במקום שלא ידע להגיד לנו כלום על ההופעה בערב. הבנו שפשוט נצטרך לחזור בשעה מאוחרת יותר.

לאחר שהבנו זאת, התקדמנו לכיוון המטרה הבאה שלנו, טירת סונפו. פה מתחיל הקטע המצחיק של סיפרנו להיום! שאלנו את הבחור שעזר לנו "תגיד, איפה זה טירת סונפו?" והתשובה שלו הייתה "טירת סונפו איננה", או ביפנית ישירה "טירת סונפו היא לא", אך אמר לנו שהמקום נמצא ממש לידינו. מבולבלים מההערה כי "טירת סונפו איננה", לא בטוחים האם היא באמת לא קיימת או סתם אי אפשר להגיע אליה, התקדמנו לכיוון הפארק הגדול, עברנו על גן שהיה לידינו, בשלב הזה של הטיול המטריה שלי כבר נשברה ברובה ולכן הסתמכתי בעיקר על המעיל שלי, ולכן מצאנו את עצמנו עוצרים להפסקת שתיה של משקה חם (כזה יעיל!) ליד מקום שנראה כמו מקדש או מוזיאון.

לאחר שהתחממנו, ניגשתי לדלפק בו ישבה אישה ושאלתי אותה "מה בעצם יש פה?" כמו רוב היפנים, היא הסתבכה עם לנסות לדבר איתי אנגלית ובמהרה הבהרתי לה שהיא יכולה לדבר גם את הרוב ביפנית. ברגע שהיא אמרה לי שוב שטירת סונפו לא קיימת שהבנתי שהיא הייתה פעם ואיננה עוד, מה שהעביר בי הרגשת "מה לעזאזל?!" מטורפת על זה שבאנו לאתר לא קיים, אבל הבהירה לי שהמקום שאנחנו לידו הוא מוזיאון שמסביר את ההיסטוריה של אותה תקופה שבה היה טירת סונפו, וכיאה למוזיאון הוא עולה רק 15 שקל, והוא יוצא 25 שקל אם אנחנו קונים כרטיס גם לגן ליד, וכך קפצנו על ההצעה ונכנסנו למוזיאון.

מצאתי את עצמי מוריד מעליי את המעיל ואת התיק ומשאיר אותם בכניסה, כמו גם את הנעליים שלי, מה שגרר את זה שנכנסתי לתוך כפכפים שלא ממש התאימו לרגל שלי. כשנכנסנו והסתכלנו מסביב, ניגש אלינו בחור זקן וחביב ואמר שהוא ינחה אותנו במוזיאון, הוא ניסה לדבר איתנו אנגלית, ואמרנו לו שינסה לדבר יפנית, וככה הסתובבנו עם מדריך שדיבר איתנו חצי אנגלית וחצי יפנית בצורה קצת מצחיקה. לשם התחלה, הוא סיפר לנו משהו שכבר ידענו, שטירת סונפו הייתה הטירה בה טוקוגאווה אייאסו, מקים השוגונט ביפן, התגורר בשנותיו האחרונות. הוא גם אמר "תראו, זה פסל בגודל אמיתי!" (התמונה למטה), "טוקוגאווה אייאסו היה בן אדם נמוך, כמוני, ולא גבוה, כמוך (מצביע עליי)", מה שדי הצחיק אותי.

טוקוגאווה אייאסו, גמד.

הוא הראה לנו מסביב את המוזיאון, הראה לנו דגם של שער כניסה, שבאופן מפתיע ביותר באמת נראה כמו ששערי כניסה לטירות נראים באנימה… הוא הסביר לנו איך נעלמה לה טירת סונפו. מסתבר שבמלחמת העולם השניה הצבא היפני השתמש במקום כדי לעשות אימונים בנשק, וכיוון שהטירה עשויה מעץ, הוא בסוף שרף אותה. בשונה למקומות אחרים בעלי חשיבות היסטורית ביפן, ליפנים לא היה את הממון לשחזר את טירת סונפו ולכן היא איננה ובמקום זה יש רק את המקומות מסביב לטירה. אתם יכולים לראות למטה את שער הכניסה ואת איך הטירה נראית.

שער הכניסה לטירת סונפו

דגם מוקטן של הטירה עצמה.

חוץ מזה הוא הסביר לנו שהטירה נבנתה על בסיס של 3 תעלות, וככה במתחם הכי חיצוני גרו שכירי החרב ובמתחם הפנימי גרו הסמוראים והאצילים (וכמובן שטוקוגאווה אייאסו) וחוץ מזה אנחנו, התושבים, גרנו באזור מסביב לטירה. הוא הסביר לנו אלמנטים אסטרטגיים בבניה של הטירה ושל העיר שיזואוקה ומגוון רחב של דברים והיה ממש מעניין. הוא הציג לנו את הייצור הזה שנפל מהטירה, שכששאלתי אותו איזה סוג של יצור זה הוא ציין "ברור שזה לא יצור אמיתי, זה שילוב של כמה דברים, כמו דג ודרקון, סוג של יצור אגדי שכזה…"

מי יכול להגיד לי אילו חיות הוא רואה בתמונה הזאת?

מאוחר יותר הגענו לכלי אוכל שאיתם הם עבדו, וככה הוא הציג לנו את הכד הזה שאפשר לראות בתמונה למטה. הוא ניסה להסביר לנו מה עשו עם הכלי, על אף שברור שמדובר על "למחוץ דברים" כדי להכין מהם אוכל, הוא הסתבך עם המילה "CRASH" לרמה שהייתי צריך להתערב ולהגיד "TSUBUSU (למחוץ\להביס)?" והוא בתגובה אמר "AA, SURITSUBUSU (לכתוש, להביס בצורה קיצונית)" מה שגרם לי לרצות להקרע מצחוק, אך הצלחתי לעצור את עצמי מזה ולחייך. מי שתוהה למה רציתי לצחוק, שיראה מאווארו פנגינדראם, שם יש דמות שהמשפט החוזר שלה הוא "HAYAKU SURITSUBUSANAI TO (אני חייבת להשמיד את זה מהר)"

"כן, עם זה בהחלט כותשים, למקרה שתהיתם!"

המשכנו לנו בדרכינו וראינו בין השאר עוד כמה דברים שתוכלו לראות כאן למטה, כמו למשל את "הספינה הכי מהירה בתקופה ההיא – כי היו לה 8 משוטים, אבל כמו שאתם רואים, עכשיו יש לה רק 7…" מה שגרם לי לצחוק כי כמובן שמדובר על הדגם הקטן בו יש 7, אבל גם לבכות קלות, כי מסתבר שככה נראו ספינות בתקופת הסנגוקו, ולא כמו שכמה אנימות מנסות לצייר את זה, וחוץ מזה גם יצא לנו לראות שיריון סאמוראים אמיתי, אז למי שתהה, כן, ככה הוא נראה.

ספינה עם 7 משוטים!

שיריון סאמוראים אמיתי! הוא לא זהר ;;

עוד מהדברים שראינו שם… ראינו שם הרבה דברים שקשורים לשיזואוקה, פרטים מעניינים על הדרך בה נבנתה העיר, על תקופת אייאסו, כמו העובדה הנחמדה שבשונה למה שנאמר בסרט של סנגוקו באסארה (כי ברור שזה עובדות היסטוריות!) טוקוגאווה אייאסו היה שבוי של טאקדה שינגן בטירת סונפו ולא חניך שלו בתקופה שלפני שהוא כבש את האזור מידיו של טאקדה שינגן. ראינו גם איך נראתה משלחת לטירה של אדו (שהתבצעה… פעם בשנה? נראה לי?), ככה שבתכלס היה מעניין מאוד. דבר נוסף שראינו זה תמונה של המקום אליו תכננו ללכת, קונוזאן טושוגו – מקדש שהוא הקבר המקורי של טוקוגאווה אייאסו, אתם יכולים לראות איך נראה המקדש פה למטה.

משמאל זה קונוזאן טושוגו.

כשהגענו לסוף המוזיאון, שלא היה כזה גדול, אבל בשל הייצר התיירותי שלי צילמתי כל דבר, המדריך שלנו אמר לנו שכאן הוא צריך להפרד מאיתנו אבל אנחנו עכשיו צריכים לקחת מטריה וללכת למקום שנמצא אחרי גשר קטן. הנוף בדרך הקצרה היה ממש יפה וככה הגענו למבנה אחר בו היו כמה חדרי הרצאות בסגנון יפני (עם דלתות מנייר, אשכרה נגעתי בהם כדי לוודא את זה) ובקומה העליונה היה אוסף של דברים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות באזור, אבל כיוון שהיה אסור לצלם לא יצא לי לצלם כלום.

כשחזרנו למקום, פגשנו בבחור זקן אחר שנראה כמו השרת של המקום שלא ידע בכלל אנגלית, הוא התחיל לדבר איתנו ביפנית ולהתלהב ושאל אותנו איך אנחנו מסתובבים ככה במקום הזה כשיש כזה "DOSHABURI", בתהיה רבה ניסינו להבין מה המילה אומרת ובסוף הבנו שהוא מתכוון שכרגע יש גשם חזק בחוץ ועל אף זאת אנחנו מסתובבים לנו בכיף בחוץ, ניהלנו איתו שיחה חביבה וקצרה ויצאנו מהמוזיאון, בעוד הבחורה שעמדה בכניסה עזרה לי לסגור את המעיל שלי מחדש, כדי שאוכל להגן על התיק עם המאנגות!

משם עברנו לגן היפני, אני לא ארחיב עליו יותר מדי, רק אגיד שהוא ממש יפה, אבל גם ממש קטן. הבנתי שלפי העונות משנים את הגן, ולפי האורח משנים גם את הנתיב בו הוא ילך כדי שכל פעם הוא ילך בדרך אחרת ויחשף לגן בצורה שונה. אני יכול להגיד שהמראה היה מדהים אבל בגלל הגשם לא יצא לי לצלם יותר מדי, אז הנה תמונה אחת משם.

גן יפני באמצע הגשם, קצת הוריד מערכו...

מה שכן, בגן היה בית תה, נכנסנו אליו כדי לשתות תה מסורתי כי היפנים אוהבים לשתות תה. אני הייתי כולי רטוב וככה עמדתי בכניסה מבויש להכנס, ומצאנו את עצמנו מבקשים מהבחורה במקום שתביא לנו משהו כדי שאני אייבש את עצמי. היא הביאה כמה מטליות ועזרה לי לנקות את המים מעליי, וככה התיישבנו בסבבה שלנו וניסינו להבין מה בעצם אנחנו מקבלים תמורת ה-25 שקל האלו. בשלב הזה הגיעה הבחורה שוב והתחילה להסביר ביפנית גבוהה עם מושגים שקשורים לאוכל ולתה את ארבעת סוגי התה השונים שיש. הבנו מאיפה כל תה הגיע אבל התקשנו להבין מה הטעם שיהיה לכל אחד ואחד מסוגי התה השונים, מה שכן, כל תה הגיע עם תוספת, ככה שמצאנו את עצמנו בוחרים את התה שהגיע עם התוספת הכי מעניינת, משמע, חטיף דמויה עוגה בצבע צהוב. לשאר היו דברים הרבה יותר שטחיים ופחות מעניינים.

קיבלנו זוג מגשים עם החטיף הקטן הזה, קנקן תה גדול וגם כוס קטנה. הכוס דרך אגב הספיקה ל-4 כוסות. התה היה כל כך מר שאני לא בטוח איך הצלחתי לסיים את ארבעת הכוסות אבל עשיתי את זה הרבה יותר מהר מהשותף שלי שהתלונן על המרירות של התה. הממתק היה מתוק וטעים בטירוף, וחבל לי שלא ממש ידעתי מה אכלתי, כי אם הייתי יודע, אולי הייתי יודע מה זה הדבר הטעים הזה. ניצלנו את הממתק כדי לשרוד את התה, ובסוף שילמנו להן והמשכנו בדרכינו, בחזרה להיכל התרבות!

בשל אורך הפוסט, החלטתי שאת המשכו אני אספר כבר בפוסט הבא, כדי לא להכביד על הקוראים הקבועים שלי, ככה שאשמח לראותכם פה שוב כדי לקרוא את ההמשך.

אם אהבתם, יש לכם דעות בנושא, חושבים שאני צריך לכתוב פוסטים ארוכים יותר? אשמח לשמוע באזור של התגובות למטה!
עד כאן להיום, אחזור עם עוד פוסט אנימה בקרוב,
אורי מרקוביץ'.