הטיול הראשון ליפן – חלק א'

בטח רובכם תהיתם לאיפה נעלמו הפוסטים שהבטחתי שמסכמים להם את המסע ליפן שלי… אז חשבתי שהעונה תתחיל קצת יותר מהר ממה שהיא התחילה (עד כה יצא מתורגם רק 2 פרקים כשאחד מהם היה באיכות מזוויעה כי זה "קדם שידור") ולכן נתתי לעומס שלי (עבודה על הארוקון 2012, דברי אמא"י, לימודים, עבודה וכו') למנוע ממני לבוא אליכם עם הפוסט שחלקכם הקטן, ואולי אפילו רובכם, חיכיתם לו במשך כל כך הרבה זמן. כן – אני מדבר על הפוסט חוויות מיפן.

בשל היות הטיול טיול לא קצר בכלל, עד כמה שהוא היה באורך של רק שבוע, אני כנראה אחלק אותו למספר חלקים, ככה שזה החלק הראשון של הסיפור ובקרוב אפרסם גם את ההמשך של הסיפור בהדרגה, כדי לא להכביד עליכם.

להזכירכם – הפוסט הזה הוא רק המשך של ההקדמה שנכתבה ממש מזמן ככה שאתם יותר ממוזמנים ללכת לקרוא אותה ולהבין מה הלך לפניכן.

אם כך, מי שרוצה לראות פוסטים על אנימה יצטרך לחכות קצת, כי הם יחזרו בקרוב, ומי שבא כדי לקרוא את החוויות שלי, כל מה שעליכם לעשות זה לקרוא את תוכן הפוסט!

הטיול הראשון ליפן – חלק א'

הכל התחיל בשדה התעופה, אליו הגענו והיינו מחוייכים, אני חייב להגיד שאני הייתי לחוץ קלות. בדיוטי פרי בדקתי אופציה שכרטיסי האשראי שלי מקנים לי, לשבת חופשי חודשי בטרקלין דן בו יש ארוחת בוקר בסיסית לחלוטין בחינם ושתיה (אלכוהול וגם קולה!) כמה שרק רוצים. אז שתיתי קצת בירה כדי להוריד את הלחץ. בדרך למטוס ניסינו להשיג את הכתובת של הנחיתה כי ידענו שהכתובת תהיה חשובה כשנגיע ליפן עצמה. למזלנו מצאנו אותה.

הטיסה למוסקווה דרך אירופלוט תצא כמתוכנן! (שקר)

הטיסה התעכבה ואני כבר חטפתי עצבים מטורפים. המשכתי להתכתב עם אנשים כי כל עוד המטוס לא יצא, יש קליטת פלאפונים. לאחר ניסיון לברר את המצב הסתבר שאיזשהו ילד לא רצה לטוס, ולכן אמא שלו ירדה איתו מהמטוס, ובזמן שהם הסתבכו בלהוציא את התיקים של הילד, אנחנו ישבנו וחיכינו שעה וחצי. שעה וחצי מאוד קריטיות בהתחשב בזה שבלו"ז טיסות היינו אמורים לצאת בדרך ליפן שעתיים אחרי שנחתנו ברוסיה.
לרוע מזלנו, טסנו בAEROFLOT, ככה שאף אחד לא ידע ממש אנגלית כמו שצריך וכשיצאנו לטיסה הייתה צריך להסביר לאחד הדיילים באנגלית שבורה את הבעיה שלנו. בחורה באה להרגיע אותנו ש"במקרה ותתעכבו בגלל איחור המטוס, תעלו לטיסה הבאה, והמלון ללילה והמסעדה לאוכל יהיו על חשבוננו." מה שכמובן לא הרגיע ורק הלחיץ.

וככה, בשדה התעופה של מוסקווה, אחד מהם לפחות (סלחו לי אם לא אזכור את שמו) ביצענו ריצת "המירוץ למיליון" כדי להספיק את הקונקשן שלנו. עייפים מהריצה ומהטיסה ומהלחץ שאלנו "התיקים שלנו, הם עברו?" וכמובן שהרגיעו אותנו ואמרו לנו שהכל בסדר ושהתיקים יגיעו ליעדם והם על המטוס.

הרים מעל לקו העננים, מעל לאדמות יפן

נחתנו בנאריטה, היה מגניב, היה אדיר, כמו לרדת ב"אדמה קדושה", זה היה רגע של הרבה התרגשות. הגענו לנו בשמחה ובששון לקליטה, השעת נחיתה הייתה לא שגרתית, אז חוץ מאיתנו וממי שהיה במטוס (נבחרת סרביה בכדור יד!! היו שם אנשים יותר גבוהים ממני) לא היה אף אחד ובמהירות נקלטנו. עם הכתובת הכניסו אותנו בלי בעיה והיינו מסודרים. באנו לקחת את התיקים רק כדי לגלות ש… "MARUKOVICHU-SAN", קרא לי ולשותפי בחור אחד שסיפר לנו כי התיקים שלנו לא הגיעו ובשביל זה הם צריכים את המספר של המלון, כדי שיעבירו לנו את התיקים למלון יום למחרת. לחוץ ולא שמח מהחדשות האלו, חיפשתי עם שותפי את האתר בשביל הטלפון רק כדי לגלות שאין אינטרנט. במזל הצלחנו להשיג את הטלפון והאיש דיבר עם הבחור במלון, שמסתבר שידע שאנחנו מגיעים, מה שהרגיע אותי מאוד. (ביקשנו לשמור מקומות על שמי באינטרנט, רק שלא שילמנו עליהם באף שלב, כי לא נדרשנו לזה).

כמעט קנינו כרטיסי רכבת בצורה סטנדרטית כדי להגיע למלון שלנו מוקדם כי היינו קצת לחוצים, אבל בסוף מצאנו את עצמנו מסתובבים בשדה התעופה, קונים לעצמנו כרטיס SUICA ששימש אותנו לרכבות במהלך רוב הטיול, ואני מצאתי את עצמי קונה לעצמי וונטי וניל משהו בסטארבאקס בשדה תעופה (כמו שאפשר לראות למטה) וקונה לעצמי מרק תירס באחת ממכונות המשקאות. כן, מסתבר שביפן מרק תירס הוא בהחלט משקה מוכר.

ונטי בסטארבאקס! אה, אנחנו לא בארה"ב?

לא היינו בטוחים איזו רכבת עלינו לקחת כאשר בחור נחמד הסביר לנו יפה מאוד "זאת הרכבת היקרה לאואנו (Ueno), הרכבת השניה לוקח לה בערך עשרים דקות יותר, והיא זולה בחצי מחיר," את כל זה הוא הסביר כמובן ביפנית, וככה מצאנו את עצמנו עולים על הקו האזורי של נאריטה שעובר במגוון תחנות בדרך ומסיים באואנו.

הנוף ברכבת האיטית!

וככה אחרי מעבר קל בין רכבות בתוך אואנו שמצאנו את עצמנו בפעם הראשונה בטיולנו במינאמי-סנג'ו (Minami-Senjuu), שם נמצא המלון שלנו. הסתבכנו עם הנחיות וניסינו לבקש מאנשים שעמדו ליד המפה שיסבירו לנו איך להגיע. לאחר שהלכנו לאיבוד חזרנו למפה ובשלב מסוים, פיצחתי את מערכת המספור המוזרה. ביפן (או לפחות בטוקיו), בשונה לארץ – לכל שכונה בתוך עיר יש חלקים, כל חלק עשוי ממספר בבלוקים ולכל בלוק יש מספר בתים, לכן הכתובת של המלון שלנו היה Kiyokawa Taito-ku 2-15-3, שזה אומר בחלק השני של שכונת קיוקאווה במחוז טאיטו, בבלוק מספר 15, בבניין מספר 3. כשפיענחנו את זה הבנו איפה המלון והבנו שהסתבכנו כי יצאנו ביציאת הרכבת הלא נכונה. למי שתוהה, השכונה שלנו הייתה די קרובה לאראקאווה, על אף שלא יצא לי לחפש ממש את גשר אראקאווה מאראקאווה מתחת לגשר.

בדרך לאיבוד, חניון אופניים

בהסתובבות ברחוב גילינו שיש הרבה מכונות שתיה ביפן, פשוט בכל פינת רחוב יש מכונת שתיה. בנוסף לזה, הרחוב היה מלא במלונות זולים, ככה שהבנו שהמקום מלא בכאלו, אבל התנחמנו בזה שהמלון שלנו היה הכי זול מביניהם, וגם היו שם אנשים שהכרנו.

פרסומת נפוצה למכונות שתיה

נכנסנו למלון וככה פגשנו בפעם הראשונה את הפקיד קבלה שם, בן אדם נחמד שהיה מופתע לחלוטין מזה שאנחנו מכירים את נוגוצ'י (הכתב היפני שהיה בארץ בהארוקון 2010, שגר במלון הזה). הוא דיבר אלינו באנגלית יותר טובה מהאנגלית שלנו מה שהפתיע אותנו, כי רוב היפנים התקשו עם האנגלית שלהם. הוא החליף את ההזמנה שלנו לחדר מערבי ללילה והשאר ביפני לחדר יפני כל הזמן וככה נכנסנו לחדר ופרקנו את דברינו וגילינו שהחדר מטורף וממש מגניב, כמו שאפשר לראות למטה!

לישון על פוטונים! איזה מגניב!!!

כשירדנו למטה ביקשנו מהבחור בדלפק שיעזור לנו לראות אם אפשר לקנות כרטיסים לג'אם פרוג'קט יום למחרת כי לרוע מזלנו לא השגנו אותם בסוף, אבל כשגילינו שיש עדיין מכירת כרטיסים באירוע עצמו הבנו שאולי אנחנו לא כל כך צריכים לחשוש ואנחנו יכולים להגיע לעיר הרחוקה רק כדי לראות את ההופעה של ג'אם פרוג'קט יום למחרת.

משם החלטנו לצאת לאקיהאברה (Akihabara), על אף שהייתי עייף מהטיסה, האדרנלין היה בדמי, ידעתי שאני חייב לקנות לאפטופ כבר באותו יום למקרה שיהיה איתו בעיות, וככה מצאנו את עצמנו בפעם הראשונה במטרו הנוח בקו שמגיע תוך 10 דקות לאקיהאבארה. בשלב זה של החיים עדיין לא ידענו איך אקיהאבארה נראית ומצאנו את עצמנו במהרה ביודובאשי קאמרה (Yodobashi Camera), רשת חנויות האלקטרוניקה הגדולה באקיהאבארה, וכנראה ביפן. הופתענו מהיופי של החנות שהסתובבנו בה במשך זמן רב לפני שמצאנו את עצמנו קונים שם דברים.
במהרה הגענו לקומת האנימה, שם היו פיגרים, פרסומות לסדרות מהעונה ומאנגות ותוכלו לראות תמונות משם כאן למטה! להגנתי יאמר שבשלב ההוא עדיין לא ידעתי שאסור לצלם בחנויות.

ארון פיגרים של גאנדאם!

ויש גם פיגרים של וואן פיס

והנה כמה ספרים מוזרים...

פרסומת לפייט זרו בטלוויזיה

אחרי שנרגענו קצת מכל הסיורים ירדנו לקומה הראשונה בה היו הלאפטופים והתחלתי לחפש לי לאפטופים בזמן שהשותף הלך לבצע קניות אחרות ולהשיג קומבינות מוזרות – חיפשתי לאפטופ במחיר סביר שאוכל לקבל במיידית ובסוף עיני ירדו על לאפטופ אסוס יפהפה שבסוף אחרי הרבה מחשבות החלטתי לקנות, השיחה ביני לבין הבחור שעזר לי הייתה די מצחיקה כיוון שהוא לא הבין אנגלית בכלל ולכן הסברתי לו בצורה צולעת מה אני רוצה. בשלב מסוים של הדיון זה נהיה "אם אתה פותח את החבילה הזאת כאן, אתה מקבל אותה בלי מס, אבל אם אתה פותח את זה רק בשדה תעופה אחרי שאתה עף מפה, אתה מקבל את זה בלי מס," ואני כזה "רגע, אז למה שאני לא אפתח אותה כאן?" "כי כאן זה בלי מס וגם שם זה בלי מס," ואני כולי "רגע, אבל… אם גם כן זה בלי מס עדיף שאני אקח את זה כבר כאן לדרך, לא?"

לאחר שקניתי את הלאפטופ נסחבתי איתו בזמן שהשותף קנה כמה דברים ואני השתמשתי באינטרנט כדי לתקשר קצת עם אנשים ולנסות לקבוע להפגש עם נוגוצ'י, שעדיין לא ראינו אותו.

הלפטופ תצוגה לדגם שקניתי בסוף!

בשעת לילה מאוחרת, בעודנו לא יודעים בכלל איך אקיהאבארה נראית, הלכנו בשולי אקיהאבארה ובכינו שאף מסעדה לא פתוחה. לאחר חיפושים ארוכים למקום לאכול עצרנו במסעדת קארי בה אפשר לבחור את רמת החריפות של הקארי שלך ובשביל קארי בחריפות 6-10, חייבים קודם לסיים לאכול קארי בחריפות 5 בשלמותו. היה קצת מצחיק… הקארי היה טעים ומצאנו את עצמנו קונים לחם קארי כדי לאכול למחרת בבוקר. כיוון שהבנתי שלא צילמתי את הקארי בכלל קניתי קורוקה של תפוחי אדמה וצילמתי אותו, אז הנה הוא כאן!

כן, ככה נראה קורוקה תפוח אדמה במקום שאכלנו.

בשלב הזה כבר רציתי ללכת הביתה לישון אבל השותף התעקש שעלינו להמשיך להסתובב, וככה הגענו לאזור שעוד היה חי באקיהאבארה, ולביקור הראשון שלנו ברשת… BOOKS OFF. בטעות לגמרי שנכנסנו אליה, אני חושב, כי זה נראה מעניין, אבל במהרה גילינו כי יש שם הכל, משחקי וידיאו משומשים, דיסקי מוזיקה משומשים, דיסקי אנימה – לדוגמאת הדיסק לייב אקשן של דיר בויז שאפשר לראות פה למטה…

דיוידי של הלייבאקשן של דיר בויז, זה באמת קיים?!

ובסוף כשעלינו מספיק למעלה, מצאנו גם את המאנגות. המקום היה מוצף באנשים שפשוט עמדו וקראו מאנגות מהמדפים בכיף שלהם. בשלב ההוא התלהבנו יתר על המידה והתחלנו להפוך את המקום ולהוריד מאנגות אחת אחרי השניה, אני בעיקר חיפשתי סדרה שקראתי ולא הצלחתי לסיים עדיין, כי לא תורגמה, וזאת LIFE. מצאתי אחרי חיפוש ארוך ושלב בו השותף הכחיש קשר אליי ("למה אתה מסתובב באזור של השוג'ו איפה שיש רק כמה בנות ולא איפה שכל הגברים?!?!") מצאתי את המאנגה וככה הורדתי את כל הכרכים שלה שלא קראתי עדיין מהמדף (12-20, היה גם מהכרך הראשון) ולקחתי איתי. מאנגה בחנות הזאת עולה 5 שקל לכרך, ככה שזה ממש זול ברמות שלא יאמנו…

קצת מאקיהאבארה האמיתית בלילה. שימו לב לפרסומת מיקו הענקית!

בשעה מאוחרת כלשהי סופסוף פנינו בחזרה למלון. בדרך רציתי משהו לשתות אז עצרתי לי במכונת משקאות וקניתי את המשקה שפמפמו לי בראש על קיומו בטייגר & באני, Pepsi NEX, אם אני חייב לתת חוות דעת לטעם, זה היה הדיאט קולה הכי טעים שטעמתי בחיי. אני ממש מקנא ביפנים עכשיו.

זה אמיתי! לא מפדח כמו לבקש ממוכר "מאמהשיבה"...

בסוף הגענו למלון ושם גיליתי להפתעתי הרעה שחלק מהמקשים של המקלדת של הלאפטופ החדש לא עובדים. מצאתי את עצמי מחוסר לאפטופ ועייף, ויום למחרת היה לנו יום ארוך לעשות, ולכן, לאחר פגישה בשעת לילה מאוחרת עם נוגוצ'י בה קבענו איתו תוכניות להמשך השבוע ובמקביל לקחנו ממנו את הכרטיסים לאנימקס (ואני הזמנתי בעזרתו כרטיסים להופעה של באקטיק), הלכנו לישון לקראת הבוקר הראשון שלנו ביפן.

כיוון שרק לספר לכם על היום הראשון הגיע לאורך לא קטן, אני אפסיק את הסיפור להיום ואחזור אליכם מאוחר יותר עם היום השני והלאה, כאשר אם ייצא שיום מסוים יהיה יחסית קצר, אכניס כמה ימים בפוסט.

אם אהבתם תעשו לזה LIKE בפייסבוק דרך הכפתור למטה ותחלקו עם חברים שלכם.
אני יותר מאשמח לשמוע על אילו דברים בטיול שלי ליפן הייתם שמחים שארחיב, ובאופן כללי לקרוא תגובות שלכם, ככה שאתם מוזמנים להשאיר תגובות למטה.

פוסט הבא כנראה יהיה פוסט תחילת עונה ועכשיו הם יתערבבו ביניהם (פוסטי יפן ותחילת עונה),
מקווה לראות אתכם גם בפוסט הבא,
אורי מרקוביץ'.